יום שני, 10 יולי, 2006, 22:16

16 מלאו ל

9.7.90

לא זוכרת בדיוק מתי התחתנו, ימי ההולדת של הבנות מעורבבים לי בראש (לא יודעת איך אני אסתדר כשיהיו לי 5 ילדים. אני צריכה להשתדל ללדת אותם בתאריכים שיוצרים סדרות חשבוניות או משהו…), אין לי מושג איזה חודש עברי עכשיו ולפעמים לוקח לי איזה רגע וחצי להיזכר מה העונה עכשיו. אבל כל פעם שנהיה 9.7 (וזה קורה שוב ושוב, בערךפעם בשנה) מצלצלים לי פעמונים קטנים בראש ואני מרגישה חגיגית. ועם כל שנה שחולפת לוקח לי יותר ויותר זמן להיזכר למה.

וכל ההתהדרות בזכרון-דג-זהב שלי זה בשביל להיזכר שוב איך לפני 16 שנים ישבנו יחד, בתחנה אחת בנצרת עלית וחיכינו לאוטובוס שיקח אותנו הביתה, כל אחד לבית שלו.
מאחורינו היתה בחינת הבגרות האחרונה לאותה השנה, עם כל השעות הרבות שבילינו לפניה בפתירת אי שוויונים והוכחות באינדוקציה, עם הדיונים הטלפונים על ישרים מקבילים במרחב (ואנשים מקבילים בחיים) וכל השיחות הבטלות אך הבלתי מיותרות שתפסו את המקום שהתפנה בגלל הבנה מדויקת ומהירה אחד של השני.
ולפנינו?
מה לפנינו?
ידענו שיש שם משהו. אפילו שהיינו קטנים כאלה.
והיה משהו. ויש.


התלבשנו חגיגי (בגדים בלי כתמי שוקולית), השארנו את הבנות לראות את הגמר ולספר לנו איך היה ונסענו למסעדה שיש לה את השם הכי מוזר והמיקום הכי לא מתבקש.

מצד אחד יש דיר עם המוווון כבשים (מספיק רחוק בשביל לא להריח, מספיק קרוב אם יגמרו כל הצלעות במקרר), מצד שני יש כלמיני בעלי חיים אחרים (כולל פרה אחת שבאה לבקר, לעיתים) ובאמצע יש בקתה מהאגדות שאברהם בנה לבד והיא כלכך נעימה שאתה מקווה שכמו באותן אגדות יש איזו קומה שניה עם מיטה רחבה ועששית כדי שלא תצטרך לעזוב כשתגמור לאכול.

וקוראים לה קנייפה.


בלי אף ילדה שתקפוץ לנו על הראש או תשב לנו על הברכיים או תינק ותבעט בצלחת או תברח או תצרח או תגיד "תעשו הפסקה רגע אני רוצה להגיד לכם משהו" (אנחנו הורים שחיים בהפסקה),
עם שתי עיניים ושתי אוזניים שחופשיות לבחור את הכיוון,
בלי להגיד: "טוב, תביאי איזה כרסום בינתיים לקטנה אם את רוצה שיהיה פה שקט",
עם הזמן והאפשרות להתלבט מה לקחת למנה עיקרית ואיך נעמוד בחצי קילו בשר (אברהם: "זה לא חצי קילו, זה בסך הכל 500 גרם"),
בלי לחשוב בכלל על הנינג'ות שעושות עכשיו טרמפולינה מהבטן של סבא (ועל הסלולרי המתאבד שלנו שנשאר באוטו)
סתם לשבת, ליהנות אחד מהשני, מהמקום ומהאוכל.


עכשיו אני אמורה כנראה לספר אילו מנות בדיוק אכלנו וכמה מוצלחות (או מחורבנות) הן היו.
ברוגובית זה נשמע ככה:
"טרטפול הוא מנה אלזסית קלאסית בה קלפרונים צעירים נחלטים בהחלטיות, אח"כ מוקפצים בשמן דרדבות עד שעורן מאדים ונעשה שקוף ופריך ונערמים על גבעה קטנה של כמויונז תלמה. בגרסה המקומית, אם זיהיתי נכון, הקלפרונים אודו במתינות טרם ההקפצה ושמן הדרדבות היה מכבישה קרה, קרה מדי".

אבל מה זה משנה מה אכלתי? זה מה שיגרום לכם להחליט אם ללכת או לא?
לטעמי יש רק שלוש שאלות שצריך לשאול: היה טעים? היה נעים? כמה עלה?

טעים? הבשר (אנטרקוט עם עצם, כמו ביצת הפתעה. אחרי שגומרים ללעוס יש כרסומים לקינוח), הגלילה עם חזה האווז והפטריות, ממרח הכבד, סלט הגינה (אם ביאליק היה מכיר נבטים הוא היה כותב עליו את השיר), עוגת השוקולד שאמורה להרים אותך בסוף הארוחה אבל פשוט מתעלפים ממנה וטארט האגסים עם קרם השקדים שמשחק לך עם השיניים. הו קנייפה, לו היו לי שתי קיבות!

נעים? בטח ובטח. לא זוכרת מתי היה לי נחמד ככה במסעדה וזה לא רק בגלל שלא החליפו לי את המים באקווריום כבר הרבה זמן. זה כמו לאכול ארוחה אצל דוד ודודה שלך הבשלנים המעולים. גם טעים וגם לא משרתת אותך מלצרית עם מכנסיים שעושים לה צננת בשחלות. מחייכים אליך וגם אחד לשני.

כמה?
ארוחה כמו החגיגית שלנו, שכללה 2 ראשונות, 2 קנקני לימונדה (הלכנו עד הסוף, דפקנו את הראש טוב טוב), מנה עיקרית אחת (חצי קילו בשר, כן?) וקינוח אחד תעלה בסביבות 200 ש'.
יש לצמחונים מה לאכול, יש גם עוף, יש גם אוכל שבנות אוכלות ליד בנים ויש אפשרות לבייביסיטר במקום בתיאום מראש (שזה מעולה למי שיש לו ילדים בגילאי היפר עד נזק).


למושב קוראים שרונה, בשין שמאלית.
על השלט בכניסה כתוב ּSharona.
כך או כך, לא נראה לי שהמקום מופיע במפות של החיזבאללה. לכו לאכול בקנייפה (ותזמינו אותי להצטרף, בבקשה).

054.2185530, כל יום מ12.

7 Comments

  • nina הגיב:

    אצלי שלושתם נולדו באותו תאריך בערך. מאוד קל לזכור.

    הבאסה בארוחות הזוגיות האלה היא שאת יושבת מול בן זוגך, ופתאום מגלה שנגמרו לך המילים. שוחחנו על העבודה, על התוכניות שאנחנו מפספים עכשיו בטלויזיה, ריכלנו על ההרוים ועל המשפחה, ועדיין נשאר המון זמן לסוף הארוחה. בלית ברירה מדברים על הילדים ועל המצב הביטחוני, ומה אז? בולסים את הקינוח בשקט?

  • נעמה הגיב:

    אנחנו דיברנו על דילמת האסיר אין לנו כלכך הרבה הזדמנויות זוגיות שקטות כאלה כך שעוד לא כילינו את הנושאים. ואת הקינוח בכל מקרה אוכלים בשקט כי הוא לא אוהב מתוק והיא עסוקה בלהתלקק, להיאנח ולשמור שאף אחד לא יתקרב (די דומה לנמרה על אנטילופה). אין לה תדר פנוי לדיבורים.

  • רונית הגיב:

    אתם זוג מצויין אתם. כל אחד לחוד וביחד בכלל. איזה מזל שנפגשתם, ממש יכולתי לדמיין את הסיטואציה בתחנת אוטובוס, פרפרים בבטן ועיניים נוקבות.

    המסעדה הזאת, היא של הבעל של תמר? ותגידי לי – שני קינוחים?? שניים?? אין לך גבולות.

    (את בהריון במקרה?)

  • נעמה הגיב:

    המסעדה של תמר ואברהם (אבל כן, אברהם הוא בעל החזון, ידי הזהב והאצבע שיודעת מתי להוריד את הסטייק מהאש).

    לגבי הקינוחים אני חייבת לציין שפעם הייתי בור ללא תחתית, אבל היום הבור קצת התכווץ וכבר יצא לי להסתכל עין בעין בקינוח חצי אכול ולהתלבט אם ההנאה שבחיסולו המלא שווה את כאב-בטן-החזירים שיבוא אח"כ (לרב אני בוחרת בכאב בטן).

    לא, לא בהריון. עוד לא (ואכלנו שם פעמיים, בגלל זה אני מכירה שני קינוחים 🙂 ).

  • רונית הגיב:

    ואגב, מה למען השם הוביל אתכם לשוחח על דילמת האסיר? המצב המדיני?

  • נעמה הגיב:

    למה המצב הבטחוני? בלי שהתכוונו זה דווקא סוגר יופי של מעגל עם תחילת הסיפור (מתמטיקה וכל זה).

    (ובתשובה לשאלתך – ככה זה יובל).

  • תמרי הגיב:

    וואו, עוד מעט 20 שנה ביחד. גם אנחנו. 🙂

הגב