יום רביעי, 09 נובמבר, 2005, 19:38

רבע לשלוש

הבוקר אור אמרה לי "אני בת רבע לשלוש ועוד מעט אני אהיה בת חמש לשלוש". הסתכלתי עליה, ונזכרתי בבוקר שבת ההוא, במיטה של ההורים. אני שואלת את אבא למה רבע קטן משליש, הרי 4 גדול מ3. הייתי קטנה, לא בת רבע לשלוש אבל קטנה, ועד היום אני זוכרת את זה. את השאלה, את התשובה, את ההבנה. הסתכלתי עליה שוב ואמרתי לעצמי – עזבי. קטנה. קטנה מדי בשביל להבין מה זה רבע לשלוש ואיפה חמש נכנס בסיפור. והיא בכלל לא שאלה.

יש רגעים שבא לי לגלות לה את העולם. היא קטנה ולא יודעת, אני גדולה ויודעת קצת יותר. לא חבל שהיא תפספס?

אתמול ביער קראתי לה לבוא לראות סתוונית. נזכרתי בהיכרות הראשונה שלי עם סתוונית. אולי בת ארבע או חמש, ודודה פנינה, שלא היה לה מקום משמעותי בחיים שלי, אבל באותם צהרים הייתי לצידה, מראה לי סתוונית. הנה סתוונית. ושרה שיר על סתוונית (לא זוכרת איזה. מישהו מכיר שיר על סתוונית?).

אין הרבה פרחים עכשיו. נתקלתי במעטים, סגולים, קטנים. אור תראי איזה פרח קטן נחמד (לא יודעת איך קוראים לו. אפאחד לא שר לי עליו שיר). איפה? איפה? אה… מתחת לנעל שלך…


את ההיכרות עםהסתוונית והשברים הפשוטים אני זוכרת אבל רב היצורים שהיכרתי פשוט היו שם, גדלתי לצידם, לא היה צריך להסביר לי אותם. לא זוכרת את העגבניה הראשונה שלי. לא את הפטריה הראשונה שקטפתי. אפילו לא את הקרמבו הראשון שלי.

זוכרת את הפגישה הראשונה עם הקרמל. גיל 10 בערך. נתקלנו בו כטעם של גלידה ואמא הסבירה לנו שזה סוכר שרוף. אוהו! איזה מידע! חומר נפץ בידי וביד אחי הגדול. להשאיר את המידע הזה ככה זה כמו להשאיר חבילה של טושים חדשים ויפים ליד ערימת מסכים חשובה. טוב זה לא יגמר. כשאמא הלכה לישון אנחנו עשינו ניסויים בקרמל. כפית סוכר מעל הלהבה של הגז במטבח. אח"כ לפה.
וכוויה.


זוכרת טעמים שגיליתי בגיל מבוגר,
את חדוות הגילוי.

זוכרת איך יונתן, השותף לדירה הציג בפני את אגוז המוסקט. וואו. (כמה שנים אח"כ יקחו ב"תדמור" את התבלין המופלא הזה ויעשו בו שימוש מופרז ככיסוי מלא לשאריות של שאריות מעורבות בשמנת צמחית כדי לקבל מה שהם כינו – מנה צמחונית. יעברו עוד כמה שנים ונחזור, מוסקט ואני, להיות חברים).

זוכרת איך אברי, שותף אחר בזמן אחר, הכיר לנו את הבזילקום ("בזיליקום פורטה" הוא קרא לו. זה באמת הרגיש פורטה). זה בכלל היה בזיליקום מיובש. תעבור עוד תקופה ויגיע הבזיליקום הטרי, "פסטו" יופיע בכל תפריט של בית קפה, "פסטו" יצא לכולם מהאף, תחליף אותו הארוגולה או הפסיפלורה, ואני עדיין אתרגש בכל מפגש עם עלה בזיליקום טרי כי אין, אין עליו, הוא המלך.


לא מצליחה להתקדם בעניינים פיזיים שקשורים לנסיעה. לעומת תקופות ארוכות של בית יש פתאום צורך לצאת ולצאת, לפגוש ולהתראות.
הולכות לכל מפגשי הילדים שיש בסביבה. כמעט כל יום יש משהו.
כאילו אני מנסה לברוח ממשהו שיש בבית (מעניין מה 😉 ).


היום לא היה שום מפגש אבל הלכנו להוציא דרכון לנטע ולהסתכל על ביגוד תרמי וכל אלה.
לא פשוט להקשיב להסברים על מעילי פליס וגרביים מנדפות כשהילדות כבר מחורפנות מציפיה, מנסות למשוך את תשומת לבי בעזרת נפילות על הרצפה או אחת על השניה או עיון במפות דקות ויקרות במיוחד.

נחמד שיש בגדים שמחממים טוב, מנדפים את הזיעה, מתיבשים מהר ולא תופסים הרבה מקום. נראה לי רק שזה ממש משעמם ללבוש כל הזמן את אותם הבגדים.
מה שישבור לנו את הגב לא יהיה החמדנות אלא הפחד משעמום.

תגובה אחת

הגב