יום שני, 23 דצמבר, 2019, 13:46

שלהי 2019. ממש, הקצה

הנה אנחנו נכנסים לימי בין המיצרים, עם כריסמס מצד אחד וראשהשנה מן הצד השני ושניהם לא מעניינים במידה שווה אבל מלחיצים את הסביבה במידה רבה.
אם ילחצו אותי לקיר אני אודה שכריסמס כן מדגדג לי. אני מנסה לשים לב לתאריך כי בערב החג המכולת נסגרת שעתיים קודם ואז יש יומיים שלמים (יומיים!!!) שהמכולת סגורה. אני יודעת, מגוחך. יש לנו בבית אוכל עד הגבות אבל זה שלא אוכל ללכת להשלים את המלפפון החסר גורם לי לחוסר ביטחון תזונתי. זאת אני.

"מה התכניות שלך לעוד עשרה ימים?"
"I don't know, I don't have a 20-20 vision
"

(עוד בדיחה שלא עוברת טוב בתרגום מאימפריאל למטרית).

אין פה עץ עדיין ומחר ערב חג. הילדות לא טרחו מספיק בשביל לדאוג שיהיה, אז אין. אני בטח לא אטרח. אז נחסכו לי מחטים על הרצפה וערימת מתנות שתהפוך לערימת ג'אנק ומצבור של ניירות עטיפה. אני לא משחקת את המשחק הזה. אני גם שונאת שונאת שונאת את צבעי החג אז יש לנו בבית גליל של נייר עטיפה חום. ממש אמא מבאסת. מבאסת אבל בלי צרבת בעיניים – שזה רווח נקי לכולן פה. (כשאני מתעצבנת זה לא טוב).

אני לא קונה מתנות לכריסמס. לפעמים אני אקנה שוקולד או אבוקדו והיו שנים שחודשיים קודם הפסקתי לקנות להן מה שהן צריכות כדי שהן יקבלו את זה עטוף בכריסמס. אבל השנה לא היה לי כח לשחק את המשחק.
אתמול, שאלנו את הבנות אם הן רוצות מתנה עכשיו או לחכות לכריסמס. הן בחרו עכשיו, וטוב שכך כי רבאק, נמאס לנו שאתן גונבות לנו את הרמקול כל הזמן! כל אחת מהן קיבלה רמקול כחול-שן של בוז. זה אומר, קטן, יקר ואיכותי. מעבר לזה שיותר לא יגנב לנו הרמקול שלנו, נפסיק לשמוע את הזוועה הזאת של מוזיקה שיוצאת ממכשיר קטן. את חושבת לעצמך שברגע שדור הסבים שלנו נכחד נעלמו מהעולם קולות הטרנזיסטור המעצבנים ואז באות הילדות שלך. הכל נשמע רע בזה. ריהנה או הגל הקל.
הילדות היו מרוצות ומופתעות.

אגב הפתעות.
לפני כמה ימים לקחנו את נטע לנלסון. אחרי כמה עניינים אחרים עצרנו מול מכון קעקועים כדי לפגוש שם אחת מחוררת. היא לא ראתה את זה מגיע. למעשה שעה קודם היא ניסתה לשכנע אותי (בפעם המי יודע כמה) שניכנס למכון הזה ונחורר אותה, בלי שאבא ידע ואני נחרתי בבוז.
כשהיא הבינה שאנחנו שם בשבילה המחוררת שאלה אותה מה ננקב היום ונטע הביטה בנו בתהייה. כי במהלך השנה-שנתיים שהיא מבקשת את זה, היא כבר נסוגה מאף לאוזן.
"כתוב לי פה, אף או אוזן", המשיכה הנקבנית הנוקבת ואני ניגשתי לנטע והרמתי בעדינות את הלסת שלה מהרצפה.
אז עכשיו יש לנטע נזם באף וזה ממש לא נורא. 🙂

אחד הדברים שמגיעים עם החורף זה נהיגת חורף וזה, זה לא כיף.
זה מתחיל עם שכבה של קרח (משלג שנדחס תחת גלגלים) ומעל זה יש שלל ציפויים שיכולים לבוא. שלג קל, שלג רטוב, סלאש (שלג ממש ממש רטוב) או עוד קרח. ממש, תפריט מהגיהנום.
לפעמים זה לא נורא. נגיד, במישור. אם את נוסעת לאט. ולא באה מכונית מהצד השני שיכולה לאבד את דרכה לתוך הנתיב שלך ואם אין תהום שאת יכולה להחליק לתוכה. אבל לפעמים זה ממש בעייתי, נגיד אם זה בנלסון וירד שלג ביממה האחרונה או בחודש האחרון, הם פשוט לא טורחים לפנות שם את השלג. ונלסון בנויה על הר תלול. לעצור שם בעצור בעליה על כביש מושלג, זה החומר ממנו עשויים הסיוטים שלי. אחרי שעצרת, ואת מעבירה בעדינות ובחשש את הרגל מהברקס לגז, יכול להיות שהאוטו יתקדם למעלה אבל יותר סביר שזה יהיה הצידה ויש סיכוי שתצטרכי לרדת עכשיו עיר שלמה ברוורס.
למדתי. עכשיו שיוצא לי להגיע הרבה לנלסון בשביל אימונים (במעלה הגבעה) למדתי לעקוב אחרי השלטים שמסמנים את הדרך לבית החולים. זאת דרך שטורחים לפנות מדי פעם ויש בה ממש מעט עצורים. ולחנות, תמיד לחנות עם הפנים למטה, כשלפניך יש כניסה לשביל גישה שם אף אחד לא יחנה ותוכלי תמיד לצאת מהחניה בנסיעה קדימה. לפעמים יקח לך שעה לצאת מהעיר, ותצטרכי להיזהר מאוד בכל מקום בו דרך אחרת חוצה את זו שלך (מכוניות אחרות מחליקות מעדנות לתוך הנתיב שלך) אבל בסבירות גבוהה תגיעי הביתה עוד היום.

היום התקשרה לילי ורצתה לשחק עם טל. הבנתי שאני אמורה להסיע את אחד הצדדים. בקיץ זאת דרך בלתי נסבלת, בחורף היא גם בלתי נסבלת אבל עם תבלינים אחרים (פחות בורות ויותר החלקות. ככה זה ארבע עונות, האתגרים מתחלפים). בחרתי להיות זאת שלוקחת אותה עכשיו, כשעוד אור.
נכנסתי לאוטו ושלחתי הודעה בקבוצה המשפחתית שאני הולכת להביא את לילי. כי ידעתי. ידעתי שלמרות שאמרתי לנוכחות לאן אני הולכת, מתישהו יובל יכנס, ישאל איפה אמא והילדות ישאלו: "יש לנו אמא?". אז כתבתי.
יובל הגיב מיד ב:"תתלבשי טוב. כובע, כפפות, מעיל, מגפיים. תקחי איתך את".
הסתכלתי על עצמי: מגפיים הכי מחליקים בעולם. טייץ לא עבים מכותנה. לבשתי סווצ'ר מעל החולצה הקצרה, זה כן. אין כובע. יש את מתקפל בבגז'. גם שרשראות. אבל אני אם סוג של נתקעת, אני בבעיה.
אבל כבר הייתי בקצה השני של סלוקן אז החלטתי לבטוח בהשם, שזה לשון סגי נהור ללהיות בלתי אחראית מחמת עצלנות.

הדרך היתה בת חמישה סנטימטרים של שלג טרי על גבי קרח ותיק. השלוליות היו מלאות מים. האוטו נסע פחות או יותר לאן שרציתי. החזקתי בהגה חזק ולא עצרתי גם אם השיר היה מעצבן. כי אי אפשר לזנק בעליה הזאת ואני לא רוצה עכשיו רוורס של עשרה קילומטר.
לילי ואבא שלה עשו מסע בן קילומטר וחצי ברגל בדרך בלתי מפונה כדי לפגוש אותי בכניסה לישוב שלהם. נראה שהשנה לא מפנים שלג בכביש שבתוך הישוב אז כל יציאה מהבית מתחילה עם מסע כזה אל המקום בו חונות המכוניות. (יש אנשים ששומרים על חוויית החלוציות גם ב2019).

בבית הספר השבוע האחרון ללימודים היה מלא בפעילויות. כל כך מלא שביום שישי, אחרי שהכל נגמר, המורה של טל בקושי גררה עצמה החוצה. והיא לא היתה היחידה.
היה להם קונצרט כריסמס שזה דבר מתוק מאין כמוהו. בתנאי שיש לך שם ילד. והיו לי שם שתיים.
היה לטל יום בבריכה ובהחלקה על הקרח. היה להם יום של הכנת לביבות (איתי!!) והכנת נרות. מה הם עוד עשו? אני לא מצליחה לזכור. גם קשת עשתה מליון דברים. אור מצאה עצמה ביום האחרון באיזה שיעור בו המורה משאירה להם את הלפטופ שלה עם חשבון הנטפליקס שלה פתוח ועם בקשה "תראו רק דברים הולמים", כי היא היתה צריכה לקחת קבוצת תלמידים לעיר כדי לראות את "מלחמת הכוכבים" החדש. אני יודעת שהמשפט האחרון נשמע מוזר. ממש כמו המציאות.

ואז מגיע החופש. וערב חג, וחג, ואיסרו חג, וימי בין המיצרים. וערב ראש השנה וראש השנה והכל מרגיש כמו שישי ושבת וראשון שמגיעים באופן רנדומלי.
עוד רגע תיגמר התקופה הזאת שמזכירה לי כמה שאני אוהבת שיגרה.

5 Comments

  • שירה הגיב:

    סופסוף חזרתי לקבל התראות. אז מי אם רק עכשיו קיבלתי כל אה על בלוג כריסמס. נהניתי ונזכרתי כמה חסרה לי כתובתך.

  • הנהיגה נשמעת כמו אתגר מטורף לעומתה הנהיגה שעשיתי בגשם שוטף ועננים כבדים נשמעת פיס אוף קייק. נהנתי לקרוא את הפוסט. דש לכל הילדות!

  • נעמה הגיב:

    נזכרתי בעוד משהו ממליוני הדברים שקרו בין המיצרים.
    המורה של טל קנתה לכל הכיתה חיקוי פיטביט. כבר שנתיים שיש לה תחרות עם תלמידים ותלמידות בכיתה שלה שעונדים איזשהו מד צעדים מי משיגה יותר צעדים. למרבה הפליאה לפעמים היא היתה מנצחת. מסתבר שרוקסי מתרוצצת הרבה… כל הילדים קיבלו אחד, אחר כך כולם החליפו ביניהם כדי לקבל את הצבע שהם מעדיפים ואז הם הלכו הביתה כי התחילה חופשה.
    מאז שחזרו ללימודים טל מודיע לנו מדי יום איך הוא מביס את רוקסי. ככה זה כשאתה לא יכול לשבת רגע בשקט.

    עוד משהו שהם קיבלו בשבוע האחרון היה גרביים עבים אדומים. אני לא יודעת מה הסיפור עם הגרביים. אני חושבת שאיזו משאית עם גרביים התהפכה על כביש שלוש. התוית שלהם נושאת שם של איזה ארגון צדקה. כשראיתי ארגז עם גרביים במשרד ושאלתי על זה, שאנון המזכירה הסבירה לי שמישהי התקשרה ואמרה שיש עודפים משהו. אז הם קיבלו ארגז וחילקו לכל ילדי בית הספר לפני החופשה.
    גם הגדולות שלי שהולכות לתיכון קיבלו שם גרביים.
    ביום החג של כריסמס, כשהכניסה לבריכה ולהחלקה על הקרח היתה בחינם, הם הוסיפו וחילקו זוג גרביים אדומים עבים לכל מי שבאו. אז עכשיו יש לנו הרבה גרביים אדומים עבים במשפחה… 🙂

הגב