יום שלישי, 22 נובמבר, 2005, 18:08

סבתא ברכה

בסוף אין לנו מכולה. המכולה שמצאה אותי לפני כמה שבועות שינתה את דעתה.
נסעתי ליבנאל כדי לסדר לנו מקום במחסן (אחד מהם. הרבה מחסנים יש שם, וממש מעט מקום. אני חושבת שיש חוק כזה, "חוק החללים הפנויים". זה הולך בערך ככה: ככל שיש יותר מקומות אחסון, יש פחות מקום פנוי. הנה, תסתכלו על 2 המקררים המשפחתיים והדיפ של סבתא אסתר, קשה למצוא שם מקום להלין גזר. אבל במקררים הקטנים יש תמיד המווון מקום פנוי).

המחסן האמור הוא מחסן מהודר. מחסן מצופה בעץ. (אצל ההורים שלי יש מחסנים בכמה רמות הידור, כשהמהודרים ביותר הם החדרים הנטושים של הילדים. יש את זה שהיה של כפיר עם קירות מצופים עץ, יש את זה שהיה של דברת עם שטיח מקיר לקיר ויש את שלי, עם קירות בצבע תכלת סתווי, פוסטר של ג'וני דפ בגודל טבעי, צעיר, עם סוודר מרושל וסיגריה ונוף לבקעה. הכי שווה).
יש בו קצת חפצים של דברת שנזלו אליו מהמחסן ההוא עם השטיח, המון כלי עבודה של כפיר (כאלה שיש להם מנוע משל עצמם) ושלל רהיטים גדולים בלי שיוך. את כל אלה הצלחנו לסדר יפה ולפנות המון מקום בשבילנו תוך זמן קצר ממש.

ואז כשחשבתי שהנה גמרנו את העבודה ברבע שעה התחלנו את המשימה המסובכת יותר. מיון החפצים של סבתא.
אחרי ניפוי החפצים הרפואיים שקשורים לפרק האחרון (והלא מייצג) בחייה וערימות הטקסטיל היומיומי, נשארנו עם כלמיני חפצי נוי שאני זוכרת מהסלון של סבתא מאז ומעולם (הם בטח היו שם עוד קודם), ספרים, טונות של מפיות סרוגות במסרגה אחת ותמונות משפחתיות ממוסגרות.
כל נכד שיתבקש להגדיר את סבתא ברכה דרך חפצים יגיע לרשימה הזאת (בתוספת כמה חבילות של "טעמי" ו"טוויסט" , כמובן).

היו שם גם כמה צעצועים של אור. נתנו לה אותם. בכלל לא נראה לה מוזר לקבל פתאום מתנות מסבתא ברכה.
כמוה גם אנחנו קוראים לבית של סבתא "הבית של סבתא" אבל נראה לי שהיא משוכנעת שהיא עדיין שם.

אני הגעתי במצב רוח אריזתי לוחמני. מצב רוח של למסור, לזרוק, לנפות וכמה שפחות לשמור. אבל יש מקרים בהם צריך לשים את ההגיון בצד ואין טעם לשאול "למה אתה שומר את זה?".

מיינו, סידרנו, שמנו בארונות, הדבקנו מדבקות וכתבנו תכולות (זה התחביב שלי שלא לומר – מקצועי הנוכחי). עכשיו החדר ערוך ומוכן לקלוט את חפצינו.


בצהרי היום, אחרי שכל ה"צריך"ים נגמרו, הלכנו, אחת אמא בכפכפים מחוררים ואחת ילדה בלבוש מושבניקי-חורפי תקני (אוברול, מגפיים ונזלת) לגינה של כפיר וקרין לראות מה חדש.
זה היה אחרי הגשם, העלים היו מלאים טיפות, האדמה בוצית והאוירה אפורה וחגיגית.
הצנוניות עמדו צפופות בשורה, דוחפות למעלה את הסגול שלהן כמו איזה פוש-אפ של שורשים. הפיתוי עבד. קטפנו צרור.
לידן בצל ירוק עשה פרצוף של "אני הולך מצויין עם צנוניות" אז לקחנו גם ממנו.
על השיחים הצעירים של האפונים הצלחנו למצוא כמה תרמילים קטנים שעוד לא צימחו אפונים וטעים לאכול אותם ככה. אז אכלנו אותם ככה. אור קטפה לעצמה פלפל אדום, שריד קייצי בערוגת חורף. עד שגיליתי את זה חצי ממנו כבר היה אכול. כל השלל הצטרף לתפוזים ולקומקווט שקטפנו קודם (חידה: מה הרבים של קומקווט? תשובה: קומו-קווט 😀 ). הכל היה כלכך ציורי, כלכך לא מכאן, כלכך פנטזיה צרפתית מיושנת. למה הבאתי שקית ולא סלסלה? אה, כן, הפרקטיות. (אין כמו פרקטיות להרס פנטזיה).


כמה שעות קודם הלכתי לבקר את סבתא ברכה.
לא ממש הלכתי לבקר את סבתא. אני לא באמת חושבת שבית העלמין זה מקום משכנה הנוכחי. אני גם לא חושבת שהיא גרה בחבית העץ הקטנה שארזנו עם הציפור שעשויה מקרן של חיה וקופסת הרמי-קוב (אם כי בהחלט הם מזכירים אותה).
הזכרונות שלי מנוקדים בנוכחות שלה בהופעות אורח או בתפקיד ראשי. ואם אני גולשת לקלישאות ורגשנות אז בריקמה המרכיבה אותי יש לה כמה חוטים מרכזיים.

הלכתי לבית העלמין כי לפני כמה שבועות כשהכנתי חבילות קטנות של פקעות, מזכרת עם פתיל השהיה לאנשים שעשויים להתגעגע, חשבתי שהכי הייתי רוצה לתת לה חבילה כזאת.
תמיד היא סיפרה לי בגאווה על הפרחים ששתלה או זרעה או קטפה, קוראת להם בשמם ואני מייד שוכחת (מה שלא נכנס לי לפה לא נכנס לי למוח). איך היה משמח אותה לקבל פקעות. איך היה משמח אותי לתת לה.

הלכתי לבית העלמין, הטמנתי סביב המצבות שלה ושל גל פקעות של פרחי חורף.
אני לא חושבת שהיא רואה את הפקעות והפרחים (למטה או מלמעלה 😉 ). זה לא בשבילה. זה בשביל כל האנשים שיבואו לאזכרה שלה. שיקבלו מכה של ריח וצבע כשהם באים. שישמחו קצת ויזכרו את סבתא שלי עם הפרחים.

הגב