יום חמישי, 12 אוקטובר, 2006, 18:30

מתנגבת

מי, מי המפגר שיוצא לכבישי הצפון בחול המועד. מי. כולם, אלא מי. וגם אני.

קדיתא נמצאת אי שם על שביל עזים שמתפתל לו לתוך ההרים מכביש 89 החדש והמומלץ.
אין שילוט הכוונה, אין דרך סלולה וממש קל לפספס.
אז פספסנו.
אח"כ חזרנו והתחלנו לטפס ולחפש את הגן שבו אמור להתקיים היריד.

ברגע שראינו את הבית הראשון כבר הבנו שנכנסנו לברוך.
אחר כך ראינו את לוח המודעות ועליו את ה"פרסום" עליו דיברה מארגנת האירוע ("פרסמנו, אנחנו מקווים שיבואו אנשים" – בתגובה לשאלה – כמה אנשים יגיעו לדעתה) – פלאייר זעיר בצבע דהוי שהכריז "שוקדיתא". אני בטוחה שכל העזים שראו את הדף הזה כבר בדרך, דוחפות אחת את השניה ופועות בהתרגשות: "יהיו דוכני יד שניה! נוכל למכור את אוסף הפוגים שלנו!".


אחרי כמה פניות לא נכונות ראינו 3 מכוניות אחת ליד השניה ומיד הבנו שיש פה "אירוע".
עד אותו הרגע עברנו ליד 2 בתים שלמים. כמה אנשים גרים בקדיתא? (200, יספר לנו אח"כ גורם שנשמע אמין).
נו טוף, אנחנו כבר פה. הבה נהנה.
יצאנו מהאוטו ומיד הבחנו ב7 ילדים, ל4 מהם יש "נחמן" על הכיפה הגדולה ול3 האחרים קוראים נחמן. שככה יהיה לי טוב. כולם ניסו למכו שקיות של פופקורן זה לזה.
הקמנו דוכן בין עצי הזית כשלאט לאט מתאספים המוני בני אדם, אולי 10. יהיה דיסקו!
פרסנו את מרכולתנו, חיברנו את הגז לתנור, הכנו כמה פוקאצ'ות, תלינו את השדונים והתישבנו.

ראינו ש15 האנשים שמסתובבים בגן עסוקים בעיקר בהקמת הדוכנים שלהם והבנו שעכשיו זה ממש זמן טוב אז הלכנו לענת המארגנת ושאלנו אותה איפה השירותים.
"אההה…. אפשר ללכת פה לבית של השכנים ואפשר… אה…."
"הבנתי. יש איזה עץ מומלץ?"
"המממ… שם" (כיוון כללי – מעלה הגבעה).

התחלתי לטפס כשאני תוהה אם לא הייתי צריכה לקחת איתי פלאפון, אם מישהו ישמע אותי כשצפעוני קדיתא יכישו אותי ואם יש טעם בטיפוס כי הרי ככל שאני עולה אני גלויה ליותר ויותר אנשים.
אחרי כמה דקות כשכבר לא ראיתי את הגן התמקמתי מאחורי עץ, הפשלתי, התישבתי ובעוד אני מבסוטה מעצמי גיליתי שיש מאחורי בית.


הגל הראשון של המבקרים היה של חובבי קברי צדיקים שתעו בדרך (אכן, לקדיתא אי אפשר להגיע בכוונה, אפשר רק בטעות). כלמיני אנשים שממש חמים על רבנו טרפון ("אחותי", תאמר לי אחותי בדרך חזרה, "בפעם הבאה אני מוצאת בגוגל תמונה של הטרפון הזה ועושה דוכן רק שלו. מליונים אני אעשה!") וצריכים אישור של רב בשביל לאכול את הפוקאצ'ות שלי.

"הפרשת חלה עשית?" שאלה אותי אחת מהן.
"לא. לא יודעת איך עושים"
"בואי אני אלמד אותך"

די פשוט להפריש חלה. משחקים קצת עם בצק, מברכים את אדנוי וזורקים לתנור. קלי קלות! ועל הדרך מקבלים את כל המצוות של קודמותי בתפקיד, מין משחק פירמידה מגניב של מצוות. שוס! תמיד אני אפריש!


האנשים ממשיכים להגיע לאט לאט.
המקום הזה הזוי לגמרי.
זה נראה כמו הכלאה של פרדס חנה והדיר של עמוס על ההר. גם היריד הזה נראה כמו מינאטורה של השיקשוק (הו מי יתנני שיקשוק! שם לפחות יש אנשים רעבים שקונים אוכל).

כולם עוברים ומלטפים את הפיות והשדונים של דודי. הם כאלה מהממים. הם נראים כמו תמצית של יופי ומבט אחד בהם גורם לך לחשוב שהעולם הוא מקום נהדר.
אני מנסה לשדל אנשים בראש שלי כדי להביא אותם לדוכן של דודי ולא רק להתפעל בקול אלא ממש לקנות: "זה כל כך יפה! אני חייבת את היופי הזה בסלון שלי! איפה אני אתלה אותו? אני חייבת את הדבר הנהדר הזה"
לא ממש מצליח.


וכשזה נראה כאילו כלום לא יקרה – זה קורה. 4 כלבים רצים אחרי חמור אחד מסביב לגן עד שמגיע ילדון אחד על סוס והכל נגמר.
אשכרה מערב פרוע פה.
אנחנו מפהקות ותוהות מתי יגיעו כל האנשים שאמורים להגיע. כנראה שהם כבר לא יגיעו.
פתאום כולם מתחילים לאסוף את עצמם ואת כלי הקרמיקה או הג'ינסים יד שניה שלהם (רק הילדים על המכונית צעצוע ממשיכים לצעוק "קקטוסים" כאילו עוד בוקר). מה הם יודעים שאנחנו לא?

"אתם לא מתקפלים?" שואלת הגברת עם הצפרדעים
"אנחנו חושבות על זה. לא יודעות אם יש לנו כח להעמיס או אין לנו כח להישאר"
"פה בקדיתא" (חצי מהשפטים שלה מתחילים ב"פה בקדיתא". היא לא מקומית) "החושך יורד בבת אחת. זה יקרה עוד מעט"

כבר ראינו שתאורת רחוב אין (אין רחוב) ולא בא לנו ללכת לאיבוד בין תנים וצדיקים. אנחנו ממהרות לארוז, להיפרד לשלום מהאנשים שלא מפחדים מהחושך (כבר יש מדורה ומנגנים) ולגלוש לנו אל הציויליזציה הפקוקה.


הרבה כסף לא עשינו שם. אפשר אפילו לומר שממש מעט (החלום שלי? היה אופטימי, כך מסתבר) אבל יש דברים שאי אפשר למדוד בכסף.
זה היה ביקור קטן בחוץ לארץ, במקום בלי חוקים, במקום בו אנשים נקרעים מצחוק אם נותנים להם קבלה, במקום בו אנשים שגרים ליד גן ציבורי שנערך בו אירוע – משאירים פתוח כדי שמי שרוצה יוכל ללכת לשירותים שלהם, במקום בו הבתים נראים כאילו אין בהם בטון ויש בהם הרבה נשמה.
מקום נחמד קדיתא, לכו לבקר, רק תיזהרו, החושך יורד שם בבת אחת.

11 Comments

  • שירה הגיב:

    התפוצצתי מצחוק פעם אחת לבד ופעם אחת כשקראתי בקול לאלי. כבר אמרתי לך להוציא לאור ספר? בזכרון יש בימי שישי אחלה יריד רחוב. אבל אולי לא כדאי לך, כי תהיי כל כך עסוקה בלמכור שלא יהיה לך זמן לכתוב. נשיקות וחיבוק

  • נעמה הגיב:

    תבואו מחר לכפר יהושע, יהיה את זה באורגנית.

  • רונית הגיב:

    אז מה עשית עם כל הבצק?

  • נעמה הגיב:

    אצלנו לא זורקים אוכל, במיוחד לא בצק.
    כשחזרתי הביתה בערב כבר חיכתה לי מדורה ועשינו פיתות על הסאג'. למחרת באו גיל וחגית עם שלושת ילדיהם, כולם בנים (!!) והאכלנו אותם פיתות על הסאג' עד שהם צעקו הצילו (ואז ארזנו להם את מה שנשאר שיקחו הביתה).

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    אוח, אני מתה לפוקאצ'ה. עכשיו.

    בעיירת השדה שלי אין כזה דבר.

    מתכון?

  • נעמה הגיב:

    פוקאצ'ה:
    1 ק"ג קמח לבן (אפשר להחליף חלק או הכל במלא אבל שיהיה מהסוג הטחון דק)
    650-700 גר' מים (את מוזמנת לתרגם לפינטים 😉 ) 65 גר' סוכר
    20 גר' מלח
    1 כפית שמרים יבשים

    עושים מהכל בצק, מניחים בכלי משומן לתפוח פעמיים שלוש ואז מכינים פוקצ'ות בטאבון או פיתות על סאג' (אפשר גם על ווק הפוך על אש חזקה).
    כשמוכן מזלפים שמן זית וזורים מלח גס.

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    תודה רבה. ינוסה בקרוב.

    ווק הפוך על אש חזקה נשמע לי טוב. אני אחפש ווק בחנות יד שניה. יש לנו מלא כאלה.

  • רונית הגיב:

    מה עם איזה פוסט על הגינה המתעוררת? אה? אה? לא יפה לייבש את הקוראים!

  • נעמה הגיב:

    נספר על הגינה המפהקת מתישהו. בינתיים אין הרבה במה להתגאות (ומה איתך? כבר זרעת צנונית?)

  • ניצן הגיב:

    אהלן. אני ניצן ומכרתי לידכם עם בעלי בגדים ותשאר דברים. בכל מקרה אתן חמודות ושתדעו שקדיתא זה לא המקום לכסף גדול אבל אווירה טובה תודו.. בכל מקרה עם אתן או הקוראים רוצים יהיה בתחילת חודש יולי שוב שוק. אחד יותר גדול. אולי בזכות הפרסום פה. אז עם את או מישהו רוצה לבוא למכור לקנות לנגן ולהנות בקדיתא. (זה נהיה יותר הזוי שגרים שם ככל שהזמן עובר) אז בשמחה כנראה השוק יהיה ב6 ליולי. עם מישהו רוצה פרטים אז אפשר לפנות אלי במייל nitzan_keren@hotmail.com או בטלפון 052-2613056 ניצן. ימים יפים.

    • נעמה הגיב:

      תודה על ההזמנה. ב6 ביולי אני אמורה להחזיק תינוקת בת יומה או לטלטל כרס ממש גדולה. נראה לי שהפעם לא נגיע 🙂

הגב