יום שני, 22 מאי, 2006, 15:41

מריו

לקום בעשרה לשש, להגיע לשטח בשש (ורק לנעול את הנעליים לוקח לי 11 דק'), לגלות שהשמש כבר גבוהה מספיק ואפשר בהחלט להתחיל להגיע בחמש וחצי,
להתחיל עם הכרוב שזה סתם אבל להמשיך עם הכרישה שזה כיף כיף (המחשבות על קציצות כרישה מעירות את הבטן שמתחילה לעשות גורו גורו),
אח"כ לקבל קריאה בהולה מהמטבח שצריך חצילים, להידבק מטוב הלב של מריו ולהתגיס לגמור עם אסיף החצילים מהר מהר לפני כל השאר,
לקטוף כמה מלפפונים ואת 3 העגבניות שהבשילו מאתמול ולעשות ארוחת בוקר ב"משרד" (זה השולחן העגול עם הכסאות הלא תואמים שיש תחת הפיקוס הענק ליד מחסן הכלים),
לחזור לאסוף ולקטוף, לקטוף ולאסוף, למלא ארגזים בחסות בצל ותבלינים,
להיצרב קצת בשמש, להישרט מהקוצים, להיעקץ מהיתושים, להתלכלך,להזיע, להסריח ולהתעייף נורא,
להרגיש נ ה ד ר.


קוראים לו מריו.
לא מכירים את מריו?
כולם מכירים את מריו. (היום המתנדבת האמריקאית שאלה אותו מה הכתובת שלו, כדי לשלוח לו תמונה משותפת שלהם מחובקים על רקע ערוגת פטרוזיליה-שורש והוא ענה "מריו, שדה אליהו, ישראל. אבל פעם מישהו שלח מכתב ל"מריו, ישראל" וגם זה הגיע").

הוא די מבוגר. בן שמונים ומשהו.
אבל בזמן שבני גילו מתניידים עם קלנועית במקרה הטוב ועם כסא גלגלים במקרה הפחות טוב - למריו יש טרקטור צמוד (אדום, עם דגל כתום. אני חושבת שהשליח עם הבשורה על סיום ההתנתקות עדיין מסתובב באיזו כיכר מבלבלת בבית שאן) והוא מעמיס עליו בקלילות ארגזים מלאים ירקות אורגניים.
אם אני אספר עכשיו כמה הוא יודע (הו הו) זה יתדרדר לפוסט הערצה מצועף עיניים. אז בפעם אחרת.


סוףסוף יש לי הזדמנות לנעול את הטאבי שלי למשך חצי יום וליהנות מזה שהן צמודות לקרסול ולא מאפשרות לכלמיני פירורים להיכנס פנימה ולעצבן לי את הכף, מזה שהן לא מחממות ומזה שהן קלילות. ממש כמו ללכת עם גרביים עם סוליה.
בינתיים הצלחתי לגלות מה הן מזכירות לי. צבתות של לובסטר.
השמש קופחת מעל ובין חלבלב ופלפל הלובסטר הולך על הידיים ולוכד עלים וענפים וכשנגמר היום (או סתם כשהבוהן מתרגזת) אני עוצרת ושולפת מזכרות. ממש כמו "האיש עם השערות".


בין עישוב להקמת סככות הצללה, בין חיפוי לאסיף - אני עובדת על הלוק. אחרי כמה ימי עבודה בשמש של בקעת בית שאן אני כבר יודעת מה אני צריכה ואני קרובה ככה למראה תקני של פועל תאילנדי. כרגע עוד רואים לי את הלחיים אבל גם את זה נסדר.
אני מסתכלת מסביבי ולא מבינה למה אנשים מתלבשים כמו שהם מתלבשים.
אוקי, ברור לי שלא כל אחד רוצה ללבוש חולצה ארוכה כשחם ואפשר להתווכח על האורך הרצוי לשוליים של הכובע אבל, למה, למה אפאחד לאמשתמש בכפפות?
לא רק באירועים חמים, לא רק במצבים דוקרים. תמיד. בעבודה.
למושבניקים, לאנשים שעובדים עם הידיים, לאנשים שבגדי העבודה שלהם מוכתמים כבר כשהם יוצאים מהארון - לכל אלה יש עור מחוספס ומצולק בכפות הידיים.
ידיים שורטות הן סמל סטטוס.
והנשים (וגם המטרוסקסואלים - אם יש כאלה בקרב עובדי הכפיים) גומרות את יום העבודה ומיד מתחילות להספיג את כפות הידיים במיני משחות וקרמים כדי לשקם את הנזקים מהבוקר.

ולמה זה?
למה לקלקל ואז לתקן?
למה ללכלך ואז לנקות?
כפפות!.

בסוף יום אני מורידה את הכפפות, הידיים שלי נראות רע כתמיד אבל נקיות ונעימות.


מזמן לא נתתי מתכון אז הנה אחד לכבוד היומולדת של אמאשלי.

טארט שוקולד של רבושון

חומרים:
קלתית בצק פריך אפויה אפיה מלאה
300 מ"ל שמנת מתוקה
200 מ"ל חלב
3 ביצים
500 גר' שוקולד

הערה
הקלתית צריכה להיות מבצק דקיק ככל האפשר. מספיק עבה בשביל לא להתפורר אבל מספיק דקה בשביל שיתחילו להתגעגע אליה בעודה בפה. ושתהיה אפויה עד הסוף כי בצק חיוור מבאס.

הכנה
- מרתיחים יחד חלב ושמנת. מניחים להצטנן רבע שעה. בינתיים מחממים תנור ל180 מע' (גם 200 זה בסדר).
- ממיסים שוקולד.
- טורפים ביצים אחת אחת (רק לצורך ערבוב, לא לצורך הקצפה) לתוך החלבשמנת.
- מערבבים את השוקולד פנימה. עד שחלק.
- שופכים את התערובת לתוך הקלתית.
- מכניסים לתנור החם ומכבים אותו. משאירים בתנור כחצי שעה. העוגה מוכנה כשהיא עוד רוטטת אבל כבר לא נוזלית. (מכיוון שכל תנור מתנהג קצת אחרת יש להפעיל שיקול דעת. לפעמים צריך לתת עוד פוש קטן).

הגשה
הכי טוב להשאיר בחוץ. אם מועד האכילה מאוחר מחצי יום לאחר האפיה (או אם גרים במקום ממש חם כמו שדה אליהו) - מקררים אבל זוכרים להוציא מהמקרר שעתיים לפני האכילה.

3 Comments

הגב