יום חמישי, 16 ינואר, 2020, 21:05

מנוחת אחריות

(בשמת, אני לא שוכחת לך את המצאת הביטוי הזה. כמה מבריק!)

היום היה מין יום כזה בו השלג ירד וירד, כבר כמה ימים שהוא יורד ויורד, בכמות גדולה שהצטברה. ומנגד, הגורמים שאחראיים על פינוי השלג החליטו להגיב שלא בהתאם. כמו שהסבירה שלשום Shove: "אנשים באו בתלונות לרשות שמפנה את השלג שמצב הכבישים על הפנים והם הגיבו: 'אנחנו מנסים משהו חדש'. אבל נראה שהדבר החדש הזה שהם מנסים זה לא לעשות כלום".

נראה שמי שאחראים על הפינוי בכביש הראשי, ומי שאחראים על הפינוי בסלוקן, ומי שאחראים על הפינוי בשני הרחובות שמהווים את השכונה שלנו, שהם לא חלק מסלוקן, כל הגורמים הללו החליטו לישר קו ולהרים רגליים. אז אי אפשר ממש לדעת מה מצב הכבישים כי אי אפשר לראות אותם תחת כמויות השלג והחוויה הקולקטיבית היא של נסיעה בתוך פירה סגפני. משהו קצת יבש, בלי שמנת וחמאה. כי בכל זאת מינוס שש.

והכל מתבטל. אני נכנסת לספריה ולא מוצאת שם את דונה ולואיס, כי הן לא הצליחו להגיע לסלוקן (מיד הוזעקו ספרניות מחליפות שיכולות להגיע ברגל). ואימיילים מבשרים על ביטול פעילות כזאת ואחרת בעמק. כי יש יותר מדי מזגאויר. אבל בית הספר מתפקד כרגיל. למה ביום שני ביטלו את היום לפני שהתחיל? למנהלת המחוז פתרונים.

מישהי ביקשה ממני ללכת לאסוף עבורה אוכל מהפודבנק. בינה ובין הקופסא שלה עומד מזג האויר. אני כבר כמה שנים מתנדבת בפודבנק אבל זאת לי פעם ראשונה החוויה של הרכבת קופסא. סנדי ניסתה להיזכר מה הלקוחה אוהבת או נמנעת. כדי לשים רק דברים מתאימים. היא התרוצצה בין המדפים ושלפה קופסאות שימורים, שקיות עם דגנים וקטניות, מעט ירקות ופירות, בשר מהפריזר. זה הרגיש כמו שירות נעים ומתחשב. משם אספתי מהמטבח אוכל טרי מארוחת הצהריים שהוגשה שם. עכשיו רק נשאר שמזג האויר יסור מדרכי והארגז יוכל לפגוש את בעליו.

בשיעור כתיבה התרגיל היום היה לכתוב obituary. לעצמך. בעצם זה היה יותר Eulogy. אני לא יודעת איך לתרגם את המילה הזאת. זה הדבר הזה ששמים פה בעיתון עם ההודעה על מותו של מישהו. תקציר חייו כזה. זה תרגיל מעניין. יש בו דרגת חופש גבוהה. משם יצאתי, פיניתי ערימת שלג מהאוטו, שוב, לקחתי דואר ושטתי הביתה בפירה. בחבילה שהגיעה היו הקרמפונים שלי. לא יודעת למה קוראים להם ככה. כבר תקופה שאני רוצה כאלה כי אלו שהיו לי פעם היו לא משהו ובינתיים גם אינם בכלל אז לא משנה כמה משהו הם. החדשים הם קרמפונים על סטרואידים. משהו שנראה שאפשר לטפס איתו הרים, קירות של קרח, לצלוח אגמים קפואים. אין דבר שאי אפשר איתם. אני אצלם אותם תיכף.
עכשיו אני יכולה להתחיל להסתובב ברגל ולא לפחד. יש אנשים שאוהבים להחליק (יובל) אבל אני, אני אוהבת את העצמות שלי שלמות, במיוחד זאת של הזנב.
זהו, הם כאן, אני מוכנה לכל משימה. אני יכולה לחצות את הכביש בין החניה לאולם ההתעמלות היום כשאסע לאימון בנלסון. אני נוסעת לנלסון? השלג הזה לא מפסיק. ואם הכביש הראשי איכשהו בסדר אבל נלסון גיהנום כרגיל?

ובעוד אני מתלבטת, ומחליטה להחליט ברגע האחרון, אני מגלה שהאימון שלנו בוטל. זה עונה לי על השאלה לגבי הגיהנום. יש בו מינוס שש והוא נמצא מעל אגם קוטני.
מה אני עושה עכשיו?

כי נסיעה לאימון, כולל הלפני ואחרי והנסיעה עצמה שבתנאי חורף היא יותר מהשעה הרגילה, זה חמש שעות בסך הכל. חמש שעות בהן התכוונתי להיות עם עצמי או עם חברות הקבוצה. חמש שעות בהן התכוונתי לא להיות אחראית על אף ילדה או ארוחה או השכבה. כן, השכבה. אחרי קרוב לשבע עשרה שנים של הורות התחלנו עם הדבר הזה. כי מסתבר שכל ילד זה משהו אחר והילד הזה צריך שיקחו אותו למיטה ויקריאו לו סיפור.
בראש שלי מחמש עד עשר היתה לי מנוחת אחריות. ואני צריכה אותה.
ביום שלישי לא היה אימון, כי היה ערב מידע לקראת התכנית החדשה. אז לא היה לי את זה ואתמול, אתמול היה לי יום שקט, ממש שקט, כי יובל, קשת וטל הלכו לסקי. והשקט המם אותי. כל כך המם שדחיתי את אימון הסקטים שלי בבית הספר עד למועד החזרה של אור הביתה כדי לא להפסיד דקה של שקט. אפילו כתבתי את זה במסר לשרת (איתו אני מתאמת את השימוש באולם ההתעמלות). כשהגעתי לשם בארבע הוא אמר לי: נראה לי שאת צריכה חופשה.
אבל איזו חופשה אני אקח?

לא רציתי לוותר על הזמן שלי. אפילו שהאימון בוטל.
אז באתי ליובל עם רעיון והוא, מתוק שכמותו, אמר לי מיד: בטח. ברור.
אמרתי לו – אני מבקשת להיות ללא אחריות בזמן שהייתי אמורה להיות מחוץ לבית.
רגע לפני חמש הוא בא להגיד לי להתראות. אני הלכתי לחדר שלי והוא הלך למטבח להתחיל לטפל בארוחת הערב (אני צריכה להביא פה את המתכון למאפה שהכין. הוא שדרג אותו ומדובר ביצירת מופת. ואיך אני יודעת? כי הוזמנתי לארוחת הערב, באתי, ישבתי עשר דקות והלכתי לענייני. כזאת חופשת בית היתה לי!).
אני ישבתי בחדרי, עסקתי בענייני, חטפתי משהו טעים טעים ליד שולחן שלא הייתי צריכה להיות מעורבת בעריכה או בישול עבורו, הלכתי לאולם בבית הספר, החלקתי, חזרתי כשבא לי, הלכתי לחדר והנה בעוד כמה דקות השעה עשר וכולן במיטות ויובל יצא והחופש שלי מתארך עוד קצת. אני חושבת שאלך לעשות אמבטיה.

אני רוצה עוד מהחופש הזה.

הנה קרמפון על המגף שלי.
והנה זה על נעל של מישהו אחר, עם מצלמה טובה ותאורה מתאימה.


תגובה אחת

  • בשמת_א הגיב:

    איזו הפתעה להכנס לקרוא ולמצוא פנייה ישירה אלי (: התרגיל לא היה לכתוב מין הספד?

    הקרמפונים האלה נראים מרשימים ביותר. כשהייתי בשבדיה בשלג ובקרח בינואר לפני שנתיים (וואי איך הזמן רץ, זה היה רק אתמול), מינוס 7 בסטוקהולם (מאוד חם יחסית לחורף בסקנדינביה בילדותי), אז הגעתי כמובן מהארץ, לכן "דודתי", שאצלה גרתי, השאילה לי גירסה מעודנת של הדבר הזה. גם כן משהו שמלבישים על הנעליים כדי שאפשר יהיה ללכת בחוץ.

הגב