יום שלישי, 01 אוקטובר, 2019, 12:56

מים חמים, עשב קריר, צוקים, טחב ונהר שוצף

וכל זה ביחד, במקום אחד. אמיתי, אני לא ממציאה.
שמענו על Halfway Hotsprings כבר מזמן. בערך מאז שהגענו לכאן שמענו עליו. שמענו והתעלמנו. כי שלושה מעיינות חמים מסודרים (עם מלתחות) נמצאים במקומות שונים במרחק שעה וחצי נסיעה מפה ועל זה הפראי שבאמצע הדרך (בין מה למה? לא ברור לי) שמענו סיפורים מסמרי שיער, שסופרו בעיניים מצועפות, על קושי במציאה, דרך חתחתים להגיע, ירידה תלולה והצורך בשימוש בדלי כדי ליצור את הטמפרטורה הנכונה בבריכה שחפרת לעצמך. דרכים שבורות אני לא אוהבת. מה אני אוהבת? נוחות. אוהבת שהמים מגיעים בטמפ' הנכונה ושאני לא צריכה לעבוד קשה בשביל זה.
אז עזבנו את זה.
אבל משהו השתנה, הדיבור השתנה, המקום השתנה. אחרי שתחקרנו את זה שמתחזק את המקום גילינו מתי כל זה קרה: לפני שלוש שנים.
מה שקרה בשלוש השנים האחרונות זה שמישהו (ואני מניחה שרשות הפארקים מממנת את כל זה. את העבודה ואת החומרים) בנה שם בריכות מאבן, סידר בריכת אגירה קטנה מעל הבריכות (שהרי המים מגיעים בטמפ' של שישים מעלות ויש לשחק עם מינונים), סידר מדרגות מהממות כל הדרך למטה (וגם כל הדרך למעלה בחזרה. אלו מדרגות דו-תכליתיות) ובנה חדרי הלבשה הכי יפים שראיתי אי פעם. ולא, אין תמונות להוכחה, לא הפעם. השארנו מצלמות באוטו.

בראשית היה יום הולדת ליובל ויובל לא היה פה כי תמיד הוא לא פה ביום ההולדת (קטע כזה). ואז הוא חזר ואני רציתי חגיגה 1:1. רציתי זמן לבד איתו בלי קשר ליום ההולדת. התגעגעתי. הוא נעדר שבועיים ויותר. יש גבול כמה אני יכולה להסתדר בלעדיו. אז עשיתי את הדבר הכי קרוב להפתעה שאני יכולה להתמודד איתו (לא אוהבת הפתעות, לא מהצד המפתיע ולא מהצד המופתע), ביקשתי לשריין לי יום, ארזתי מגבות ואוכל טעים שאין להשיג מחוץ לבית שלנו (לחם של יובל, ירקות של השכנה), מילאתי את מיכל הדלק כי אין לדעת מה יקרה כשאת נוסעת צפונה (כל מה שצפונה מכאן נראה לי כמו חור לדוגמא. מדבר שממה. אין כלום. תביאי אוכל מהבית) לקחתי את החבר המאמם ויצאתי לדרך.
בניו דנבר (שאמנם צפונה מכאן אבל עדיין נחשבת בעיני ציויליזציה. ויש להם אפילו תחנת משטרה ובית חולים שיש בו גם מכשיר לחץ דם וגם מכונת רנטגן!) עצרנו במכולת שלהם והצטיידנו בעוד טובין וטעימין כי כל מה שהוא לא המכולת הביתית מרגיש קצת כמו חו"ל. משם זה כבר ארץ לא נודעת.
כששאלתי סביבי אנשים מגניבים שנהגו ללכת לשם עוד בימים שהיית צריך כלבים ומזחלת, נאמר לי שזה קלי קלולה ויש שילוט והכל. ובכן, יש שלט. זה נכון. וטוב שלא מצמצתי בערך עשר דקות אחרי נקאספ. שלט מימין אמר משהו על מעיינות אמצע הדרך. מה הוא אמר, תהיתי בעודי ממשיכה לנסוע. האם יהיה חץ לסימון הפניה? האם הוא אמר ארבע מאות מטר? האם עברתי ארבע מאות מטר והפניה הזאת ימינה היא מה שאני צריכה? ואם היא לא, כמה זמן אחרי שישברו לי העצמות מנסיעה בדרך יער אגלה שטעיתי?

למזלי מיד אחרי שפניתי היה שלט פנימי שאמר "11 ק"מ למעין אמצע הדרך". איפסנו מד מרחק וקיווינו לטוב. כי באמת, אין לדעת עם דרכי יער, אם יהיו דרכים גרועות, דרכים מלאות בורות או דרכים ממש ממש שבורות.
11 ק"מ מאוחר יותר, כשהמון תנועה חלפה מולנו (יותר מהתנועה שנסעה מולנו כל הדרך מהבית על לכאן) חנינו בחניון מסודר ויצאנו לחפש את המים החמים. הירידה מהחניון היתה תלולה משהו ואחרי שוטטות קלה מצאנו את חניון הקמפינג. מסתדר שיש פה חניון קמפינג. כן, אפשר לבוא לפה, לישון בחוסר נוחות, להירטב, לקפוא מקור, להיאכל על ידי יתושים, להשתין בבור ואז לכפר על הכל בהשריה ממושכת בבריכות חמות. אני חושבת שזה סוג של קמפינג שאני יכולה להסתדר איתו. אולי….

לפני הכל ישבנו על שולחן פיקניק באחת החלקות הריקות, שהרי זה יום שני לקראת הצהריים וכל מתארחי הסופש אספו עצמם, קיפלו אוהליהם ויצאו בשיירה אל עבר הציויליזציה, או לעבר איפה שהם גרים. יש מקום. שלפנו את כל האוכל הטוב שאיתנו ובאצבעות קפואות אכלנו ארוחת בוקר. כמה טעים.
מולנו באו ועלו כמה אנשים בכפכפים ומכנסיים קצרים בשביל שירד מאיתנו בתלילות מדאיגה כלפי הנהר.

אחרי שקיפלנו את פירורינו והפשרנו אצבעות מול שאריות מדורה נטושה, ירדנו באותו השביל ממנו עלו האנשים. טוב שבאנו עם נעלי הליכה. השביל הברור הלך ונעשה צר, היער נעשה עבה והדרך נעשתה תלולה אף יותר. כן, מסתבר שזה אפשרי. בשלב מסוים הדרך היתה כל כך אנכית שכל מה שהחזיק אותה היו שרשי העצים. ובמקומות מסוימים גם זה לא עזר ומצאנו עצמנו מטפסים מטה בזהירות על גבי סולם שרשים ללא אדמה. זאת הדרך שבה כולם עוברים? לא נראה שיש פה תעבורה רבה.
ואז הגענו לנהר. רחב, שוצף ובעיקר – קר. לצדו מצאנו שתי שלוליות רדודות פושרות ועוד זרזיף של מים חמים מאי-כאן לאי-שם ותו-לא.
הבטנו זה בזו במבט תמה וחשבנו על זה שהיה טוב להביא איתנו אחד שיודע. או אחת שיודעת. ברור שזה לא זה, אבל איפה הוא "זה"? במעלה הנהר? מעבר למפל? במורד הנהר? איפה שנראה שאין כלום?
טיפסנו בחזרה לאזור הקמפינג, הבטנו לכל הכיוונים, לא מצאנו רמז לכיוון הנכון אבל כן מצאנו אזור קמפינג נוסף בו אין גישה לרכבים ויש במות עץ חמודות להקים עליהן את האוהלים ועל אחת הבמות, זוג, אורז. הם בילו פה לילה ובטח לא הסתפקו בשלולית הפושרת שהצלחנו למצוא.
הזוג היבש עמד לרדת למעיין בעצמו ולכן לקח אותנו יד ביד והראה לנו את הדרך. הנה השלט המכוון למעיין, השלט לידו עברנו לפני שעה ואותו לא ראינו. אחרי השלט, ירידה תלולה, מדרגות מופלאות, רבות. שירותים. שביל. והנה נפרש בפנינו הקסם. באמת, רק כמה חדי קרן חסרים שם.

חדרי ההלבשה זעירים, עשוים עץ יפה, עם מרפסת עבור הציוד, מתלים כמה חבלי כביסה גבוהים ושלטי "גברים"/"נשים" הכי יפים שיצא לי לראות אי פעם. שלטי עץ צרובים מעשה ידי אמן.
לידם, בריכות בנויות אבן, שלוש במספר, כל אחת בטמפרטורה אחרת. לא משהו מתוכנן מראש, יותר בסגנון "מה שיוצא אני מרוצה". איש הבניה, התפעול והתחזוקה בדיוק סיים למלא מחדש את הבריכה הכי גדולה. הוא רוקן אותה, מילא אותה מחדש מבריכת האגירה שלו (מה שהפך את תהליך המילוי לקצר במיוחד) ועכשיו הוא מוסיף מים קרים מהנהר כדי שהטמפרטורה תהיה פחות שולקת. הנהר נמצא כמה צעדים למטה משם והמים בו טובים. טובים וטעימים. היינו חייבים לבדוק כי רביצה במים חמים מייבשת.
עברנו מבריכה לבריכה כשאנחנו דורכים עלשבילים בתוך העשב הירוק. מעלינו עצים, לצדנו הנהר והכל שקט שקט.
שתי נשות דרבי מצאתי שם בביקור ועוד שלל אנשים מקרוב ומרחוק. אנשים שבאו מעבר לגבול משכנתנו המשוגעת ואנשים שמבקרים מאירופה. ערב רב. אבל שקט.

כמה שעות מאוחר יותר התפנתה הבריכה המרוחקת, שמעבר לגבעה, זאת שטרם פותחה. זאת בריכה רדודה למדי כך שהיא מחייבת שכיבה. לפני שעברנו אליה היו בה כמה אנשים שבחרו בעירום מלא או חלקי ומה לעשות, לשכב ככה ברדוד עם הכל בחוץ זה קצת סימון טריטוריה. אז חיכינו שהם יאספו את עצמם לפני שנכנסנו לבדוק איך זה עובד שם.
ככה זה עובד שם. יש זרם של מים חמים שנכנס. הבריכה רחבה ורדודה ולכן הטמפרטורה יורדת ככך שמתרחקת ממקור המים. מצאתי לי נקודה מדויקת ונשכבתי לי כשהראש מונח על אבן. הייתי יכולה לישון כך.
מהבריכה הזאת, די קרוב לנקודת הכניסה, המים נשפכים לבריכה נוספת שנמצאת בגובה זהה לנהר מה שאומר שמדובר בבריכה משוגעת ממש. בצדה האחד יש מים חמים מאוד שמגיעים כמעט ישירות מהנביעה ובצדה השני מים בטמפרטורה שמאוד נעים לשתות אבל יפלו לך הרגליים כשתיכנסי לנהר למלא את הבקבוק. והנקודה המתוקה הזאת בה נעים? אני מניחה שהיא ישנה אבל קשה לשים עליה את הפופיק.

הבריכה הזאת, שמאלצת אותך לשכב, ממלאת אותך במראות של צלע הר מסולעת ומכוסה בטחב בן שלושה גוונים, שרכים וכמה עצים שהצליחו כנגד כל הסיכויים להכות שרש ולצמוח. מעל כל זה פיסה של שמים מציצה בין צמרות עצים וגזע אחד נפול שיושב לך מעל המצח.
במילון שלי התמונה הזאת נמצאת תחת "גן עדן".

כל דבר טוב נגמר מתישהו וגם מהבריכה נאלצנו להיפרד ולטפס מעלה מעלה, להתגלגל במורד דרך היער ולנסוע שעה ורבע על כביש ריק, ריק ממש, כדי להגיע הביתה ולחזור לשיגרה.
איזה כיף שהילדות גדולות מספיק ושטל הולך לבית הספר. אפשר להגיד לקשת לחזור איתו ולהיות אחראית עד שתבוא אחות גדולה. אפשר להיעלם לכמה שעות למקום בלי קליטה ולדעת שהכל בסדר, הכל בטיפול. אפשר להירגע.

אני אוהבת את החיים שלי.

2 Comments

הגב