יום שני, 12 מרץ, 2007, 22:26

לטיול יצאנו

ביום שישי היו סביב השולחן דיבורים על טיול בשבת.
נחמד מאוד שהם נמרצים כאלה אבל לנו יש בעיה כי:
א. אנחנו פדלאות
ב. אנחנו לא אוהבים להיכנס לאוטו ולנסוע
ג. יותר מזה אנחנו לא אוהבים להיתקע בפקקים

אז יוצא שטיול בשבת (אביבית חייכנית כזאת) הוא ממש עבירה חמורה על כל הכללים.
אבל דודי וגלעד יהיו וכפיר וקרין ומורני… וכלכך יפה בחוץ, אז שלא נלך?


כרגיל כמו שקורה כשלא קובעים שעה העניינים התנהלו בקצב השבתי שלהם. ב9 התעוררנו, ב10 הבנות הצטרפו, ב11 התחלנו להתארגן ולהתכוון ליציאה, ב12 הצלחנו להתחיל לבצע ואחרי 1 בצהרים מצאנו את עצמנו באוטו. עוד רבע שעה וגם ממש הנענו. כלהכבוד לנו.

בדרך שמענו את הדיסק החדש של הבנות, זה עם שירי פסח. זה שיציל אותנו מחנוכה. אולי.


היום נורא פשוט להוציא דיסק. תוכנות מתאימות יש בשפע, סינטיסייזרים במקום תזמורת, כל אחד רוצה להיות זמר, ולצרוב אח"כ את העותקים זה שטויות.
מה יוצא? יוצאים הרבה דיסקים זבל.
או דיסקים חצי זבל. כמו האוכל שיש היום.

פעם (לרב) עשו דברים כמו שצריך, אין מה לעשות. זה לא קשור לנוסטלגיה כי מקרוסלה יש לי זכרונות קלושים ואת הביצועים של "30 להיטים לפעוטות" (יותר ותיקים ממני, לדעתי) בכלל לא הכרתי לפני שנולדו לי ילדות . אבל ההבדל די ברור – כשאני שומעת אותם אני לא מרגישה שיורקים לי באוזן.

יש אחד,מתן אריאל (וחברים) שהפיקו סדרה שלמה של דיסקים בנושאים שונים שנדמה שהזמן שלקח להם להפיק את הדיסק קצר ממשך הדיסק עצמו. באמת, פאסט פוד במלוא עליבותו. משהו עם עיבודים דלים, כלים לא אמיתיים, משהו כזה… נמס בכוס, מנה חמה.
אתה שומע, נגמר הדיסק, נשארים לך משקעים כבדים של MSG באזניים ואז למרבה הזוועה הילדים מבקשים עוד.
ועוד.
ועוד…
ומשום מה הדיסקים הכי מעצבנים הם הדיסקים שהכי פחות נשרטים והכי הרבה שורדים וכך אתה מוצא את עצמך שומע את מעוז צור עד אחרי פורים.


אבל מה (הנה שכנוע עצמי למה שניצל טבעול זה כן אוכל) – הילדות לומדות את השירים מעולה ומכיוון שהן כאילו מוזנחות ואפאחד לא מלמד אותן שירי חגים ומכיוון שכבר יצא לנו מהאף הדיסק של חנוכה ביקשנו מסבתא לדאוג לילדות לדיסק לפסח.
סבתא לקחה את תפקידה ברצינות וקנתה ארבעה, בינתיים קיבלנו אחד. איזה? הפתעה הפתעה – של מתן אריאל וחבורתו.
את כל הקולות המשתתפים אנחנו כבר מכירים ולא אוהבים והעיבודים הפשטניים כבר לא מפתיעים אותנו אבל הדיסק העביר יופי את הדרך למצפה אופיר (כמו שנאמר – אבל יש בויטמיצ'יק תוספת של ויטמינים!). אני צפיתי ש"אחד מי יודע" יהיה הלהיט אבל מאז הפעם היחידה ששמענו אותו אור מפזמת "די דיינו" (ונטע מצטרפת עם "גיא גיינו"). כך או כך – את הקושיות הן ידעו לשיר בפסח. זה די בטוח.


כשהתחלנו בדרך התברר לנו שיש פה כמה אנשים עם כמה מטרות שונות.
כפיר וקרין רוצים לעשות ניסוי כלים לשני מנשאים לקראת טיול גדול, אני רוצה להגיע למטה בחתיכה אחת (רצוי לא יותר עשויה מ"מדיום"), גלעד צריך להגיע לנקודת הסיום עד שעה מסוימת – לא מאוד רחוקה משעת ההתחלה ו… נקודת הסיום ממש רחוקה.
המסלול מתחיל בהליכה לאורך קצה ההר, על אותו קו הגובה, כשמתחתינו ה-כ-ל (כמו שנטע אמרה – "מצאתי כנרת") ורחוק רחוק רחוק, 2 הרים קדימה, בנצנוצים וכתמי צבע, עין גב – נקודת הסיום.
טוב, תיכף נתחיל לרדת ונתקדם לעברה.
או שלא.
מורני לא מרוצה מהמנשא החדש ונטע לא רוצה לעלות על המנשא הישן. זה לא שלנטע יש איזושהי בעיה ללכת, אין לה שום בעיה עם הליכה, יש לה רק בעיה עם הכיוון כי דווקא שם יותר נראה לה ומה זה הפרח הזה?

אחרי חצי שעה הגענו לנקודת הציון הראשונה, המוצב הסורי, 10 דק' הליכה מההתחלה לפי המסלול הרשמי (שאורכו הכללי עומד על שעתיים וחצי. שעתיים וחצי? אולי כשעושים אותו טירוני שייטת). אויש, שוב המספרים לא מתחברים טוב. וגם השביל עוד לא מתחיל לרדת. מה זה השמש הזאת?


אחרי מה שנראה כמו שעה הליכה השביל עדיין לא התחיל לרדת ולנו כבר נגמר כל האוכל והשוקולד (טוב, עשינו כבר 3 הפסקות אוכל…) ואיכשהו לא נראה כאילו נגיע למטה לפני השקיעה.
מורני הלך לחפש עץ כדי לינוק מתחתיו ואנחנו (מלקקים שרידים אחרונים של שוקולד) החלטנו על תכנית אלטרנטיבית שלא כוללת ירידות.

כשהפסקת האוכל שלהם הסתיימה עדכנו אותם בתכנית והם החליטו שהם ממשיכים בכל זאת. לא עד למטה – רק עד ביר אשגום ובחזרה. איחלנו להם בהצלחה וחיפשנו נקודה מתאימה לדילוג מעל הגדר לשביל הג'יפים נטול התהומות המסוכנות וההסחות המטרידות, זה שמוביל בחזרה לחניון.
איך שעברנו אותה שתי הבנות זינקו לתוך כרם הזיתים הצמוד והתחילו לשחק עם הבית של הפיות שהן מצאו שם על העץ. כמובן.
מכיוון שחלקנו התחיל כבר ממש למהר – החלטנו להתפצל. בינתיים נטע קלטה חבילת עבדיות שעברה מתיק לתיק ובצעד מתוחכם הביאה את עצמה למצב שדורש הרגעה.
נטע, מה ירגיע אותך?
אבא, אם תשב זה ירגיע אותי
וכשאבא מתישב – נטע פותחת את התיק ומוציאה את העוגיות.
טוב, זה היה קל. זה לא חדש שהן יותר חכמות מאיתנו.


למרות זאת ולמרות שאור שבעה מנוכחות בני תמותה ועברה ליקום המקביל עם החברות המעופפות שלה שגרות בזיתים,
אחרי עוד כמה דקות לצד משטחי תורמוסים שיש להם ריח ממש ממש כמו של קקי של יונק מעורב בבושם מגבונים (למי שלא מכיר – זה לא הולך טוב, שני הריחות האלה ביחד) הצלחנו להגיע לאוטו.
3 דק' אחרינו הגיעו החברה הנמרצים מביר אשגום.
נכנסנו למכוניות ונסענו במורד ההר עד לנקודת הסיום של הטיול, שם עצרנו ועשינו הפסקת תה וחטיפים (כבר רבע שעה שלא בא דבר שוקולד אל פינו!).

קשה. קשה לטייל.

(דודי, מה עם תמנוות?)

9 Comments

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    אצלינו דומה אבל שונה. אבא משכים את כולם מוקדם, ועדיף לפני זה. תה הוא מביא למיטות אבל לאכול צריך במטבח. הכל כבר ארוז מאתמול בערב. הילדים מקפצים ממקום למקום כמו חזיזים. אני על טייס אוטומטי מתישבת ליד ההגה. אבא מנווט. נוסעים (מכסימום שעה-שעה וחצי). בדרך מקשיבים לסיפורים שלקחנו מהספריה (קלטות או דיסקים). חדים חידות (לא אני – אני נוהגת). מגיעים. חונים. מעמיסים. הולכים. הולכים. הולכים. אני עדין על אוטומאט. הילדים ואבא שלהם מסמנים וי במגדירים שלהם על פרחים, ציפורים ועננים. מנשנשים מכסימום איזו פריכית אורז ותפוח. מגיעים בסוף – יש ערכת תה ויש גם עוגיות. בשלב הזה אני מתחילה להתעורר. יש מצב שעוצרים בדרך בפאב. אחר כך הם כבר ישנים, אז אני יכולה לשיר בקול רם כל הדרך הביתה.

  • נעמה הגיב:

    קמים מוקדם? הכל ארוז ערב קודם? לא אנחנו. וגם "הולכים הולכים".

    מה אמרת שדומה כאן?

  • בריטית בעיירת שדה הגיב:

    בכללי, בכללי. אל תתפסי אותי במילה. (חוץ מזה אמרתי שגם שונה, לא?)

    בסוף יוצא שאפשר לומר שהיינו בטיול? זה מה שדומה 🙂

  • נעמה הגיב:

    אה, זה מאוד דומה. 🙂

  • מיכליקה הגיב:

    היי נעמה, אצלנו, אבל זה לא חוכמה כי הילדים מדברים אנגלית, שומעים ביטלס וגם אור וגם בן שרים את all you need is love וגם hello goodbye. יש זמר מעולה אבל הוא גם שר באנגלית והלהקה שלו נקראת Ralphs world. דיסק טוב ממש בעברית הוא פרפר נחמד – לקט שירים מהתכנית המיתולוגית ויש גם את המסע לארץ התווים של שלמה ארצי לפני שהוא נהיה כזה שלמה ארצי. הנה האתר של ראלף http://www.ralphsworld.com.au/

  • נעמה הגיב:

    חלק מהדיסקים שציינת אנחנו מכירים ומחזיקים ברשותנו, אבל מה נעשה שילדים מתים על דיסקים מחורבנים? הא?

    אם יש לך טיפים לשכנוע ילדים לשמוע מוזיקה ראויה, משהו שלא כולל מכות חשמל ושוחד מתוק – ספרי לי. אולי נצליח להציל משהו…

  • שרה הגיב:

    איך פתאום נזכרתי בפוסט הזה… שבת מקסימה פה עכשיו. שמש נהדרת בחוץ, ירוק, ציפורים, ולא שצריך לנסוע רחוק או שיש איזה זנב פקק באיזור. העיר הזאת מלאה פארקים יפהפיים שבחלקם עוד לא היינו בכלל… וכבר יצאנו ידי חובת כל מצוות השבת – קמנו ב-11, אכלנו ארוחת-בוקר ב-12, ועדיין הפדלאה הקטנה לא רוצה לצאת מהבית. כותבת מכתבים לסבתות ודודות ורואה DVD לסירוגין. אפשר לשלוח אותה אליכם קצת, שנוכל לצאת לאיזה פארק למתןח את הרגליים?

    ואפרופו תקליטורים מחורבנים – יש רק דרך אחת לשכנע ילדים לשמוע חומר טוב: לא להכניס הביתה את הזבל. פעם, כשחיפשתי בארץ DVD'ים הולמים הייתי קונה מה שהמליצו לי, רואה לבד פעם ראשונה, מקיאה בשרותים, ונותנת מתנה לאמהות נלהבות אחרות לפני שהדס תמצא את התועבה בבית. כמו עם לאכול ירקות, בעצם…

  • חן הגיב:

    יש יתרון בלהיות בעלי סוברו מודל 89. אין דיסקים. מה שכן יש זו כורסת בטיחות (לא כיסא) ממש ממש נוחה לקטנטון, בה הוא אוהב לשקוע בנינוחות ולהסתכל בנוף. לפעמים שרים איתו.

  • נעמה הגיב:

    כמובן. כמו אוכל – לא להכניס את הדרעק הביתה. עכשיו צריך להיות אמיצים ולעשות סדר פסח בדיסקים ולגרום תאונה מצערת לכל המעצבנים (או לפחות להפסיק להכין להם עותקים מתוקנים). תודה שרה!

    חן, זכורים לי כמה ימים קסומים בהם מנגן הדיסקים באוטו לא עבד (כי נטע דחפה לתוכו כמה מטבעות) ושמענו רדיו, "ארבע אחרי הצהרים" וכאלה ושמחנו הרבה. ואז הצלחנו לתקן ולא יכולנו לשקר ולהעמיד פנים שהוא עדיין מקולקל (כאלה אנחנו, חננות) וחזרנו לשמוע את מעוז צור. אבל יש תקווה. אפשר לגרום לילדים לראות במוזיקה שאנחנו אוהבים "שלהם". צריך רק קצת לכלכל את צעדינו בתבונה ולדאוג לחשיפה ראויה לקינואה מוזיקלית. צריך. טוב, בדיוק אני הולכת לכתוב פוסט על עוגיות. גם בתחום הקינואה אני לא מצטיינת בימים אלה…

הגב