יום חמישי, 15 אוגוסט, 2019, 11:56

לונא

הפודקאסט של גיל חובב הוא ממתק משובח ובניגוד לממתקים משובחים אני יושבת עליו ולא צורכת אותו במכה. הוא התחיל לא מזמן כך שאין ממנו יותר מדי ועדיין אני משאירה לי בכל רגע נתון שניים שלושה פרקים לא מושמעים ומרגישה עשירה. בפרק הראשון הוא המליץ על לונא ביסטרו ואני התחלתי לי רשימה של מסעדות מומלצות כדי לבקר בהן ביום מן הימים. כשאבוא לבקר. בעוד הרבה זמן, כי רק עכשיו הייתי בחורף.

והנה אני כאן.
ואחרי שביקרתי בבית החולים פוריה בו הצוות לבבי והתנועה לכלי רכב בלתי אפשרית, לקחתי אישה היקרה ללבי עד מאוד לבדיקה בבית החולים האיטלקי בנצרת, כי ככה זה, יש תקופות בחיים בהן את רואה הרבה בתי חולים. אבל כמה כיף לראות את זה האיטלקי. אבל רגע, עוד לא הגענו.
בית החולים "המשפחה הקדושה" את אומרת? והבדיקה, זאת שבשבילה את נמנעת מאוכל מזין או מוצק במשך כמה ימים, איך היא פולטת אותך מהצד השני? כאובה? מטושטשה? עזובה?
"רעבה. בעיקר רעבה".
יא, איזה קטע, ושש דקות משם, חֵי Waze יש את לונא. שנחגוג את תום הצום אצל לונא?

הדרך לנצרת עוברת בכפר כנא ואולי עוד כמה כפרים המתמזגים לערבוביה הומה שגורמת לי ללפות את ההגה בלחץ מלבין פרקים. גברת וואזי אומרת לי, בדי הרבה מילים, להמשיך ישר. ועוד ישר. ועוד ישר. אבל ישר מסולסל. מכוניות אחרות נוסעות לפי כללי תנועה פנימיים שאולי יש בהם היגיון אבל הוא לא נהיר לי. ואני בלחץ, הו כמה אני בלחץ מכל הכנא הזה. וגם גאה בעצמי כי אני לא מורגלת בשכאלה. כל כך גאה שמעניקה לעצמי מדליה על הישגי אומץ עוד לפני הפניה לכביש עם המספר המוזר 4000 שם כבר שקט, שקט ממש. ועוד חושבת לעצמי: פרס טעים מגיע לי, למשל כנאפה, אבל אין מצב שאני עוצרת בתוך הכאוס המהמהם הזה. אפילו לא בשביל כנאפה.

בדמיוני הראשון בית החולים האיטלקי היה קטן, בנוי אבן, עם כמה נזירות שנעות בחצר בזוגות בצעדים חרישיים ומגלגלות איטלקית מתנגנת. עוד בדמיוני היה הביקור הקודם שלי בנצרת, עם אוני לפני כמה חודשים, בשביל המתוקים והטחינה וכל היתר. זה שהנהיגה והחניה התחרו בו זו בזו ברמת המופרעות. אז הלכתי לשאול את גוגל על חניה ליד בית החולים האיטלקי והעליתי חרס. הבנתי שאו שאין, או שאין עניין. בטח אין עניין כי, בית חולים, ובית חולים היום מגיע קומפלט עם מרכז קניות וחניון רב מפלסי במחירי שחיטה, לא ככה? לא מתכוונת לפוריה, מתכוונת למקומות קצת יותר מפותחים.

ואז הגעתי לבית החולים. היפה. המטופח. עם הפרחים. עם הנוף, עם החניה, חלקה מלאה במכוניות וחלקה פנויה ממכוניות, וכל הדבר הזה, הפנוי והמלא – בחינֵי חינם. המבנה מרווח, הצפיפות – איננה וכל איש צוות שפגשתי – חביב, או חביבה. אבל ככה זה אנשי רפואה בכל מקום, לא?
כשהתעוררה מהשינה הקצרה שהתלוותה לבדיקה היא נתבקשה להתלבש ולעבור מהמיטה אל כורסה מפנקת, שאני משוכנעת שאפשר להרים לה את הרגליים וניצבה בתוך שורת כורסאות מפנקות. אני התבקשתי ללכת לצוד קפה. השוקולד היה יוזמה שלי. התחלתי לתעות במסדרונות וגרמי מדרגות תוך שאני משננת כיוונים ורוחות שמיים כדי למצוא את דרכי חזרה כי אני מכירה בתי חולים. זאת אומרת – מכירה את הרעיון. את הדרך אני לא מכירה. אני נוטה ללכת לאיבוד בשכגון אלה.

מחלון האיבוד ראיתי את היופי הזה
ובעודי עולה או יורדת בגרם מדרגות זה או אחר, מצאתי את החדר הזה מתחבא מאחורי חלון ענקי


במזנון הפשושי בקומת הכניסה מצאתי את הוופל ההוא שהחזיק אותי ערה בציריך, בדרך לכאן, אחרי 100 שעות ערות וחמישים שעות עיכוב ושככה יהיה לי טוב אני לא מגזימה בכלל. ישר קניתי אותו שיהיה ליד הקפה. חמוד שכזה. אני מקווה לקנות כמה ממנו בדרך חזרה הביתה, כשאעבור בציריך (בלי עיכובים אולי הפעם?) כדי להעניק לילדות שלי חינוך שוקולדי מקיף. בתנאי שישאר לי מקום בתיק עם כל הפסקזמנים, כמובן.

האחות המפותחת והחלבית של טורטית
זה הנוף הנשקף מהחניון החינמי של בית החולים הנעים הזה

וכך עם בטן מלאה בשוקולד (כן, קניתי לעצמי ביג-בייט) ועם מישהי עם בטן ריקה בצורה חסרת תקדים אבל עם אפס תאבון נסעתי שש דקות, עוברת ליד קניון כזה ומרכז קניות אחר בעיר המכונה נוף הרים, או עז גליל או איזה שם מופלץ אחר, לא קלטתי, לא מזהה כלום כי הארץ מתפתחת כמו הז%^ של רמי קליינשטיין, עד שהגעתי לקניון ביג פאשן (כי יש ביג ויש ביג פאשן וזה לא אותו הדבר. זה סתם דומה ומבלבל) בנצרת שעכשיו לא צריך להוסיף לה "תחתית" כי אין מלבדה, לאחותה קוראים שוש דחליל, ושם פגשתי את א-חותי שהצהירה שהרגע גמרה צהריים. באמת צוות לעניין הבאנו כאן.

שלוש ראשונות ועיקרית אחת הזמנו, אפילו שידענו שהעיקרית של היום היא הצהריים של מחר. וזה עוד לפני שגילינו שמה שהמלצר החמווווד מכנה "מנות קטנות" זה לא כזה קטן. בכל זאת, ישראל פה.
אני יודעת, מה אני מזמינה עיקרית. אני. אישה של עקרונות ושל ראשונות. אבל מה לעשות, ידידי הקרוב (!!) גיל חובב (כמו שהסברתי לאמי ואחותי שתהו מאיפה שמעתי על המסעדה) המליץ על המעשוקה, שהבא נודה, נשמע כמו שם שהיה צריך להופיע במערכון של החמישיה, ואני חייבת, פשוט חייבת לטעום את השילוב המוזר של בשר וג'ינג'ר ומי ורדים ותמרים. חייבת.
וככה, אפילו שלא היינו ממש רעבות והמנות לא היו ממש קטנות, התגברנו יפה על עלי הגפן המעולים, הבבא-גנוש המפואר והבמיה החרוכה המושלמת. המעשוקה היתה לטיפולי בלבד ולכן מתישהו היא עברה אחר כבוד לקופסת אלומיניום המכונה "לקחת" כי באמת. כמה אפשר מכל הטוב הזה. יש לי רק קיבה אחת.
חוץ מזאת של הקינוחים.
אבל דודי, טפלי בזה את כי יש לי פה שתי בנות שמבקשות כל אחת לדבר איתי, והן לא באותו האזור, אפילו לא באותו אזור זמן ואחת מהן תיכף עולה על קאנו ואי אפשר יהיה לדבר איתה במשך שבועיים עד שתעגון קרוב לבית. קיצור, אני בחוץ מדברת עם הילדות שלי אז קינוח לטיפולך.

כך זה נראה, מגג הקניון, בין עיקרית לקינוחים. כמו מגזרת נייר מושקעת


והקינוח. מה אומר על הקינוח, פרט לזה שדודי לקחה שתי כפיות ופרשה? זה משהו לבן וסמיך ומעליו היו בצד אחד ריבת משמש ובצד שני ריבת תאנים כי לא יכולנו לבחור בין האפשרויות והן היו שם נשמות ועשו לנו חצי חצי.
אני חושבת שהיה מדובר ב"אושטה שלנו" והאושטה הזאת שלהן מופיעה בעוד כמה קינוחים. מה זה הדבר המאמם הזה שלא שמעתי עליו בחיים, ביקשתי לדעת והמלצרית הידענית הסבירה לי שזה כמו קאיימק (אה, תגידי קאיימק. כי זה אני מכירה) אבל לא בדיוק כי יש איזה קיצור דרך. מתחילים עם שמנת (עזים?! היא אמרה שמנת עזים?) ומצמצמים את זה ונותנים פיניש עם עמילן. נסו בבית. אבל תאכלו את זה עם מישהו שיכול להכיל יותר משתי כפיות כי זה קצת הרבה לקיבה אחת.

כשיצאנו משם וצעדנו על גג הקניון לכיוון המכוניות שלנו, התחילו, או אולי המשיכו, זיקוקין דינור משכונות שונות ברחבי נצרת רבתי. אחת אחרי השניה הם התפוצצו ברעש ואור. לכבוד סיום חג הקורבן? לכבודנו? חייב להיות לכבודנו ולכבוד האושטה שלהן. שלנו.

נכנסתי לאוטו ולחצתי על כפתור ה"בית". התפללתי שגברת וואזי לא תשלח אותי שוב דרך כל הכפרים כי אני פשוט כבדה מדי כרגע להתמודד עם חוסר הסדר. ואני לא יודעת איך לבקש ממנה מסלול חלופי. אני לא מסתדרת איתה. היא גם מדברת אלי בלשון זכר. זה לא עובד טוב בינינו.
למרבה המזל היא שלחה אותי בדרך שעברתי כל כך הרבה פעמים במשך שלוש שנות תיכון. לא אותה בדיוק אבל דומה לה. הדרך בה, כך אני מואשמת, הזזתי את התיק מהמושב שלידי וחרצתי גורלות. נגיד. שיחשבו.
כן, מגרש האוטובוסים הזה לצדנו מוכר לי, למעשה זה הדבר היחיד שמוכר לי כי סביבו הכל השתנה. אני די בטוחה שפעם היה פה מגרש כדורגל איפושהו. ופיתולים, פיתולים זוועתיים שהאוטובוס התקשה לעמוד בהם בחצי מהמקרים וגירד כביש כל הדרך במורד ההר. אבל אין אותם יותר, אני יודעת. כמו במגלשת מים, את מתחילה לאט,מחכה שזה יבוא ופתאום מוצאת עצמך למטה, ברגע-לעפולה. איזה קסם.

תגובה אחת

  • Inbal Weisman הגיב:

    באמת קסם הכביש החדש הזה מלמעלה לנטה. כשרק פתחו אותו נסענו עם וויז שהראה לנו שאנחנו עפים. זו היתה חוויה. אז לסיכום הרבה בריאות.

הגב