יום חמישי, 09 פברואר, 2006, 16:36

לא לחינם התמנון איטר

לקח לי כמה ימים אבל בסוף הבנתי שדווקא יש בבית הזה צעצועים, בשפע. הבנות איתרו אותם.
הקוביות המשתלבות שמתחבאות מתחת לצבא של יודהלה (לפעמים הוא מכין מהן רובה), המוני הobento שמצאנו בארון אחד במטבח, הסיר הגדול שליד האח, ארגז העצים שליד הסיר – ה-מון צעצועים.
בגלל כל אלה מיום ליום נעשה קשה להוציא את הבנות מהבית אבל היום היה כלכך בהיר שהייתי חייבת.

כאמור לצאת עם שתיהן זה כמו להלביש קלמרי ולעשות קניות עם עז (בו זמנית) אבל בסוף מצאתי את עצמי עם דביבון מנמנם על הגב ופילפילון שנותן לי יד. איזה כיף הפילפילון הזה. איך זכיתי להיות אמא שלו.


אחרי שהסתובבנו בכל העיר כמעט מצאנו דוכן של אוכל עם איש זקן.
בשביל אוכל רחוב לא צריך רעב, צריך סקרנות.
עמדנו והסתכלנו. היתה לו פלטה עם שקעים בצורת חצי כדור גולף עם בצק מלא הפתעות בתוכם. אחרי כמה דק' הוא הפך את הבצק כך שההפתעות נעלמו בשקע והצד הכדורי עלה למעלה. אחכ הוא המשיך לסובב את הכדור שהפך לחום-צלוי וממש לא נראה כאילו יש בו את כל הדברים שראיתי קודם. סתם כדורים חומים.
רציתי לדעת מה זה.

בינתיים קשקשתי עם זה שהיה שם לפני.
אולי "'קשקשתי" זאת קצת הגזמה. אני לא יודעת יפנית. אני יודעת להגיד "סליחה" (הכרחי ומספיק) וגם קצת "תודה", "שלום", "בבקשה" ו"מה זה". אני מזהה "איפה" בתוך משפט ויודעת לענות "ישראל". אני לא יודעת להגיד "אני לא מדברת יפנית". מסתדרים. אין בעיה. קצת פרצופים (בעיקר זה המטופש והמתנצל), הרבה תנועות ידיים וקידות. הצלחתי לקנות בולים? הצלחתי למצוא את השירותים? כן. הישרדות. שטויות.


כשהמנה שלו היתה מוכנה כמעט הוא שאל אותי אם אני מתכוונת לקנות כאלה וכמה. אחד. אחד? אחד.
ואז כששתי הקופסאות שלו כבר היו אצלו ביד הוא הניח על השולחן כסף בשביל עוד מנה, אמר למוכר – תן גם לה ופנה ללכת משם.

ברגע הראשון נעלבתי.
אני נראית לו מסכנה? אני זקוקה לנדבות? אני נראית לו כמו אחת שמלקטת אוכל מפחים? יש לי חורים בבגדים? למה איש שאני לא מכירה קונה לי אוכל?
ניסיתי להתנגד.
זה לא שאני לא יודעת את המילה היפנית ל"לא". פשוט אין מילה כזאת. (ואין כמו שפה בשביל להעיד על תרבות).
ידיים רגליים עיניים פרצופים קריאות מחאה. האיש נמלט.

הוא לא חושב שאת מסכנה. הוא פשוט רצה להיות נחמד ולתת לך מתנה. (יובל, שעה וחצי אח"כ)


המוכר לקח קופסא, מרח רוטב חום, שם את הכדורים, שם מעל עוד רוטב וגם מיונז, משהו ירוק קצוץ ודאשי. הקומבינציה הזאת מצלצלת מוכר.
nan des ka?
takoyaki


תמונת סיום:
על שפת שדה אורז קצור בו שני ילדים יפנים מתאמנים בביסבול, יושבות שתיים. אחת פילפילונת מתוקה ששותה אוצ'ה (תה ירוק) ואמא שלה עם דובונת ישנה על הגב, אוכלת כדורים טעימים טעימים מטוגנים (יאקי) ומגלה את ההפתעות – כרוב, ג'ינג'ר ורגליים של תמנון (טאקו).

3 Comments

  • דודי הגיב:

    איזה כיף לשמוע ממך כל יום ואיזה כיף לך שיש לך דובונת ופילפילונת ואיזה כיף להן שיש להן אמא כמוך 🙂

  • בת דודה הגיב:

    קוראת שקטה אבל קוראת ונהנית מכל רגע. צוחקת ומנשקת את המסך כל פעם מחדש.

  • שרית הגיב:

    מתחילה מהסוף. החויה הזו נשמעת הכי ממיסה מכולם, והכי מדויקת. הזרות, האנשים, היפניות של האנשים, הפילפילונת (עלק) והדביבונת. מה הכי בא לי עכשיו? לקנות כרטיס ולבוא. מה הכי סביר שלא יקרה? כנ"ל.

הגב