יום רביעי, 29 מרץ, 2006, 15:54

ירוק עם נקודות שחורות

בכניסה לאונסן התפצלנו. אני זכיתי באור הפעם (וגם בפעם הקודמת. היא מפתחת עכשיו זהות מינית ולדעתה היא צריכה להיות בצד של הבנות. הבעיה היא שהזהות הזאת נמסה ונמחקת במים חמים ותמיד אחרי שעה היא מבקשת לעבור לצד של הבנים ולהיות עם אבא).

לפני הדלת היו זרוקות המון נעלי בית אחידות.
כן, זרוקות.
גם לאור היה קשה עם זה והיא לא נכנסה עד שכל הנעליים היו מסודרות אחת בתוך השניה במין רכבת אפורה ארוכה.

האונסן הזה היה הכי עמוס שיצא לי לראות. נכנסתי לתוך חדר עם 20 נשים בשלבי התלבשות (רגועה) והתפשטות (נמרצת) שונים. בפנים המצב היה אפילו יותר קשה. בקושי מצאתי לי קערה, שרפרף וברז פנויים.

אבל אחרי שעברנו את שלב הקרצוף והשטיפה (שלי ושל אור שבתגובה אספה מחריצי הרצפה לכלוך דמיוני ומרחה לעצמה על כפות הרגלים. אני לא אחליט בשבילה מתי ואיך להתנקות!) הכל הפך רגוע ושליו.
וכשהשתרעתי לי בבריכה החיצונית, מעלי שמים שחורים וקרים, מאחורי עצי אורן ולפני חדר גדול שבתוכו רוקדות עשרות נשים יפות בין האדים, בכל הגדלים והצורות, זה הרגיש כמו דפדוף בקטלוג המרוצה של אלוהים. זה הרגיש כמו שיר. או כמו ציור.

(ותודה למאטיס)


כשאני מרגישה שאני לא עושה מספיק או סתם כשבא לי לצ'פר אני שולפת את הנשק הסודי שלי.
לחם. (האמת היא שהתחלתי עם שוקולד אבל מהר מאוד גיליתי שביפן הוא גם יקר וגם לא איכותי אז ירדתי מזה).
בהתחלה זאת היתה בעיה כי תנור אפיה זה לא מכשיר סטנדרטי בכל בית יפני. אפשר אפילו להגיד שהוא די נדיר.
אבל כאן איתרתי תנור אפיה במטבח ותחושת פרזיטיות קלה בנעמה ולכן מיד שאלתי: יש שמרים בבית?

יש שמרים. יש קמח. והיום, אחרי הקניות, יש עוד קמח וגם הרבה חמאה.
היום סללתי שביל קטן אל לבם ובימים הקרובים אני מתכוונת להפוך אותו לאוטוסטרדה.
הכנתי בצק לחלה. החלטתי לתת לילדים לשחק בבצק ולעצב לחמניות וככה להרויח מהבצק פעמיים.

מרגע שהעברתי את הבצק לשולחן זה הפך לתרגיל באיפוק ושחרור.
"תרגעי" אמרתי לעצמי כשהבצק נפל על הרצפה מדי פעם,
"תפסיקי לחשוב מה זה עושה לטעם ולמרקם" ביקשתי ממני כשהם ניקו את השולחן מהקמח שעליו – בעזרת הלחמניות,
"אז מה אם זה לא יאפה בצורה אחידה" מלמלתי כשלחמניית ענק הונחה על התבנית ליד ביגל צנום,
"ב220 מעלות כל חיידקי הסמרק מתים" שכנעתי את עצמי כשהם דחפו את הבצק לאף.


לארוחת ערב אכלנו לחמניות שמנות ורזות וגם לחמניות שעוטפות נקניקיות (לזכר משה רבנו עליו השלום), עם חמאה או עם רוטב זעתר שמן זית וגם תפוחי אדמה מוקפצים עם שום.
בבוקר היה לי דיון עם אקיו-סן במטע האפרסקים שם התבקשתי לצ'פצ'ק ניצנים כדי שיגדלו אפרסקים מעטים אבל גדולים. אמרתי לו שפירות גדולים טעימים פחות. בתגובה הוא הביא לארוחה בקבוק מיץ אפרסקים מתוצרת המטע ואחרי שנאנחתי בקול (חייבת להודות. זה מיץ האפרסקים הכי טעים שיצא לי לטעום אי פעם) הוא אמר לי בחיוך – "מיץ של אפרסקים גדולים!".

כן, יופי של ארוחת פחמימות היתה לנו הערב. מזל שהיתה שם מנה אחת יפנית שהרטיבה את גרוננו ושמחה את בטננו:

ירוק עם נקודות שחורות
לוקחים ירק עלים כלשהו, מה שיש. עושים לו בישול ירוק – מרתיחים סיר עם מים מלוחים, מכניסים את הירק, מבשלים דקה או שתיים ומוציאים לקערה עם מים קרים שתעצור את הבישול ותשמור על הצבע היפה. מסננים. עד כאן ירוק.
לוקחים שומשום שחור וחצי טוחנים אותו.
מתבלים את העלים הירוקים ברוטב סויה, מעט סוכר חום והרבה שומשום שחור מהשורה הקודמת.
טעים 🙂


2 Comments

  • עינבל ויסמן הגיב:

    מה זה ירק עלים? כרוב? תרד? ברוקולי? ושומשום שחור מהשורה הקודמת- זה הטחון למחצה- אפשר להשיג בארץ הקודש?

  • נעמה הגיב:

    אצלנו זה היה תרד יפני שהוא מתוק יותר מהישראלי.
    אני מניחה שכל ירוק מאלה שציינת ישמח לתיבול הזה (וגם מנגולד ואחרים). אם לא תנסי לא תדעי 🙂

    שומשום שחור לא ניסיתי להשיג בארץ אבל נתקלתי בו. בחנויות מזון אסיאתי אולי או בחנויות טבע.

הגב