יום רביעי, 15 פברואר, 2006, 16:47

חשיפה

אני והסבתא
חזרנו בצוותא
מבית אילוף האפונים

ירד גשם שוטף
לי היתה מטריה
ונרטבתי עד התחתונים

(שיר כמעט אמיתי על מה שכמעט קרה. אבל לא)


אחרי שבוע וחצי בוילה של משפחת אדמס היפנית, אחרי 3 ימים בחממות התופח הריחני, אחרי המון ארוחות טעימות שאכלנו ויותר מזה (הרבה יותר) כלים ששטפנו – הגיע הזמן לחשוף.

זה קצת מורכב מה שהולך פה ואת הרב אנחנו לא מבינים אבל, הי, בשביל מה קיימות ספקולציות אם לא בשביל החלקים החסרים בפאזל 1000 חלקים שיש כאן?


נתחיל עם המסגרת הצבעונית הברורה.

אבא ואמא, יש להם עסק של חממות פרחים בחורף וחממות פלפלים ירוקים ("פלפל ירוק זה לא טעים לי" – אור) בקיץ. הם כל הזמן ביחד, גם כשהם מפזרים את הקטנים לגנים, גם כשהם עושים קניות, בטח ובטח בזמן העבודה (הם ממינים פרחים פה בבית האריזה ליד הבית), גם כשהם נמרחים בסלון ורואים בפעם המאה איש לא כלכך יפה משחק בחוסר כישרון במסך השישי בסופר מריו (שככה יהיה לי טוב. יש תוכנית כזאת בטלויזיה. רצה בלופ) וגם כשהם נעלמים לכמה שעות בערב (לא ברור לנו אם זה לצורך עבודה או שזאת הדרך שלהם לשמור על האש אחרי כלכך הרבה שנים).

2 ילדות גדולות (נעמי ו"ילדה גדולה") שהולכות לבית ספר אבל אף פעם לא ראיתי אותן עושות שיעורי בית. יוצאות לפני שמונה, חוזרות בין אחת לשש – משתנה. בד"כ נעמי מגיעה עם חברה ויחד הן מחרבות את המטבח.
לאחרונה יש פה איזה טירוף של שוקולד אצל הגדולות אבל למראה הצער אני לא מקבלת כלום לטעום.

על טקהירו ויודהלה כבר כתבתי.

עד כאן הדמויות הראשיות האוחזות בשלט ובג'ויסטיק.


רגע רגע, יש לנו חטיפה. מי מדליק את הטלויזיה בארוחת הבוקר? ובצהרים כשאנחנו באים לאכול? מי זה?
תכירו, סרגי.
לא באמת קוראים לו סרגי אבל לי יש מקום מוגבל בראש הקטן שלי וממש מתאים לו סרגי.
סרגי הוא קרוב משפחה מסוג בן דוד.
לא ברור איפה הוא גר – כנראה פה במבנה הצמוד או באחד החדרים הנסתרים בטירה.
מה שברור הוא שהוא מתקלח כאן ואוכל כאן את כל הארוחות. למעשה הוא מתנהג כמו האח הגדול והלא מפותח של הילדים כאן – הוא לא משתתף בהכנות/פינוי של האוכל, הוא הולך מכות (מה מכות, אני רואה מתח מיני שעפים פה ניצוצות) עם הבת הגדולה והוא דבוק לתוכניות האירוח/שעשועונים שמשודרים פה כל היום עם אותם 10 אנשים בדיוק (אפילו אני כבר מזהה אותם, גם כשהם משנים תסרוקת).

סרגי עובד בחממות והוא הבוס-נהג שלי.

אולי באמת הגיע הזמן לחשוף את מה שקורה שם בחממות.
נשימה עמוקה
ולספר


מזהים? זאת אפונה ריחנית. אחד הפרחים שאני הכי אוהבת.
אפונה ריחנית גדלה לגובה ולצדדים, מתפצלת ומתפשטת ומפיצה ריח מתוק שנעים ממנו רק הריח של הגב של נטע, ריח פריחת הדרים וריח גשם ראשון.
עכשיו דמיינו את הפרחים האלה עומדים כמו חיילים בדיוק בגובה האף שלכם, ולא אחד או שניים. הרבה (25,000. יובל ספר).
הרעיון פשוט – אם נותנים לצמח תנאים טובים, אם מורידים ממנו את הענפים המיותרים ועמודי הפריחה נטולי הניצנים, אם משאירים רק גבעול מרכזי אחד ועליו עמודי תפרחת טובים – מקבלים פרחים נינג'ות שמסודרים בשלשות בגובה אחיד.

בחממות עובדים כמה עובדים זכרים בעמדה בכירה (לפתוח ולסגור חלונות בחממה, להסיע פרחים ולעשות הפסקות ארוכות), כמה סבתות חביבות ואני.
אני בתחתית שרשרת המזון, אבל אני מתקדמת מיום ליום (היום כבר יש לי חוליות). התפקיד שלי זה לצ'פצ'ק את כל מה שמיותר. על פניו קצת משעמם אבל כל הזמן יש התקדמות (אני לא אכנס לזה כי תצחקו עלי) וזה ניקוי ראש שאין שום דרך אחרת להשיג. מח בניוטראל מגיע למקומות שלא חשבתי שאפשר.

הסבתות ותיקות יותר (עובדות שם כבר שנים) והן דואגות לגובה – הן מנמיכות צמחים שגבהו כך שכל הפריחה תהיה בגובה האף שלי.


סדר היום קבוע: עובדים מ9 עד 12 (אז ברחבי יפן נשמעים צלצולים שונים המבשרים את בוא הצהרים, ולכולם נופל העט או האת והם הולכים לאכול. אצלנו זאת צפירה כמו ביום הזיכרון ) אח"כ מ13 עד 16 ויש 2 הפסקות תה במשך היום.

בהפסקת התה שותים תה, אוכלים צקמונו או תפוחים או עוגיות או גם וגם שהסבתות מביאות.
הנה tsukemono (עוגיות אתם כבר מכירים).

נו, חמוצים.

ובין דייקון כבוש לסאטו-אימו מבושל מדברים.
מדברים על הכפכפים המצחיקים של נעמה, שואלים אותה אם היא מניקה (כל יום. כל יום), בודקים מקרוב את הציפורניים של נעמה ומתים מצחוק (כי הן כבר בנות למעלה מ70 אבל זאת פעם ראשונה שהן נתקלות בתופעה).


שוב לא הספקתי לספר על 2 רוחות רפאים (ובני זוגן) שגרות בקומה העליונה.
לא נורא. גם מחר יום.

תגובה אחת

  • רונית הגיב:

    זה מתחיל להיות הארד קור!

    יכול להיות שאתם צריכים להישאר שם עוד הרבה זמן כדי שתפיקי רומן?

    (אני מזהה קפיצת מדרגה רצינית. עד עכשיו זה היה רק גישושים)

הגב