שבת, 03 דצמבר, 2005, 19:12

חשופית

גמרנו לאסוף את כל החפצים שלנו, כיבינו אורות, החזרנו את המפתח, אמרנו לשכנים להתראות, נכנסנו לאוטו ונסענו משם. כאילו עוד נסיעה שגרתית צפונה, אבל עם לב כבד ורוח מרוממת.
רבע שעה קודם, עשינו סיבוב בבית הריק המהדהד. "היית לוקחת את הבית הזה עכשיו?". בטח, תראה כמה הרבה מקום יש בו.


יש אנשים שזאת העבודה שלהם. לבוא ולהכניס את הבית שלך לתוך קרטונים וניילון נצמד.
אבל להזמין כאלה אנשים לארוז לנו עכשיו את הבית זה כמו להזמין בייביסיטר שתבוא לשבת ליד הילד שלך כשהוא חולה. יש דברים שאתה צריך לעשות בעצמך.
להם זה בטח לא לוקח 4 ימים לארוז. אבל הם לא צריכים לדאוג שהכל יהיה קומפקטי ויכנס בסוף לתוך חדר אחד כמו איזה טטריס של משוגעים, הם לא צריכים לחשוב על כל פריט אם כדאי שהוא ישכב עכשיו חצי שנה בהמתנה או שעדיף להעביר אותו הלאה, ובטח שלא איכפת להם אם ספר, קרם ידיים ופרה של לגו יארזו יחד רק בגלל שנקלעו לאותו המדף בחסות זאת שמעבירה דברים ממקום למקום.


משימה קשה.
לא רק בגלל האינטנסיביות, חוסר השינה וזה שהתקיימנו בעיקר על שוקולד.
זה המאמץ המחשבתי איך לעשות את הדברים נכון.
זה המאמץ הרגשי להיפרד מחפצים, להיפרד ממקום, להיפרד מאנשים.
זה הקושי להיות רחוקה מהילדות שלי בדיוק כשהן נזרקות מהבית שלהן ובכך לתת להן חוויה כפולה של אובדן ונטישה.

זה היה כמו טריאטלון. טריאטלון בלי שום הכנה.

אף פעם לא עשיתי טריאטלון. הכי קרוב שהגעתי זה ריצת אלפיים בבוחן חן בקורס קצינות (וגם על זה השווצתי אח"כ שנה).
אני לא יודעת אם גם בטריאטלון אתה לא מצליח לראות איך אתה גומר תוך זמן סביר (או גומר בכלל).
אם אתה מרגיש קל יותר ככל שהזמן עובר.
אם נקודת הסיום היא הדבר היחיד שמעניין אותך אבל גם האיום הגדול ביותר.

אף פעם לא עשיתי טריאטלון ועדיין הרגשתי כאילו אני בפרק של השחיה.
רק רציתי לשחרר, לעזוב, להניח, וידעתי שאסור, שחייבים למצוא את הנשימה ולהמשיך.
רציתי להגיד "עזבו, לא משנה, אני כבר לא רוצה" אבל לא היה למי להגיש את ההתפטרות. סססאמק.


את היום השלישי לאריזה התחלתי בפינוי המקרר. יהיה מי שיכנה אותו ארכיון התפריטים שלנו.
מי שיש לו שולחן עבודה שלא ניתן לדעת מה הצבע שלו, סביר להניח שגם אין לו מקום במקרר לשימוש שוטף למרות שזה מקרר 500L.
הצבע של השולחן שלי הוא כתום (אני יודעת כי פיניתי אותו עכשיו, לכבוד המעבר).


בפריזר מצאתי את השיליה של נטע.
בתוך השקית היא לא נראית שונה מהחצי-קילו-טחון-שיהיה-בבית-למקרה-חרום.
מחוץ לשקית היא נראית כמו הדבר הכי אדום בעולם.
חפרתי בור בחצר של השכנים, קברתי אותה ושתלתי מעליה שלפח. אני מקווה שהוא ידע להעריך את זה 🙂


את היום האחרון עשיתי לבד.
כאילו מה כבר יש שם, כל מיני שאריות על הרצפה. אבל זה, זה העיקר. לפי עיקרון 80-20 זה החלק הכי קטן והכי קשה.
זה הלכלוך הזה שנשאר בתחתית של הכיור אחרי שגומרים לשטוף את כל הסירים הגדולים. עכשיו אני פה לבד, צריכה לדחוף את הידיים שלי לבוץ הזה ולחפש את הכפית.
זאת שעתם הגדולה של קרטוני ה"שונות". וגר מטען עם גרב, ושמיכת תינוק עם שעון מעורר.

מתישהו הבנתי שזה לא רק הבוץ שמפריע לי למצוא את הכפית. אני כנראה לא ממש רוצה להיפרד מהכיור.
ישבתי לי בשמש וקראתי ברכה שקיבלתי מהשכנים לפרידה. ברכה מקושטת בסוכריות טופי פירות בשלל צבעים. נחנקתי.
לקחתי את הברכה והטופי ועברתי לחדר הכי קטן והכי פנימי בבית, לפינה עם הבלטות המתנדנדות ושחררתי. ערבבתי מתוק ומלוח, נוזלי ודביק. נשטפתי.


לקראת ערב אחשלי בא להציל אותי. הרים אותי משלולית הסנטימנטים, אסף את השאריות, טאטא את הפירורים, כיבה אורות, סגר דלתות, השליך למדורה את מה שאפשר, לקח לפחים את שקיות האשפה האחרונות ואמר "זהו".

זהו.

3 Comments

  • שרית הגיב:

    את השיליה של אלה לא נתנו לי לקחת. לקחו אותה לפתולוגיה (איזו מילה מגעילה) והאמת ששמחתי שלפחות את הילדה בסוף נתנו לי…. עשית לי הרבה בכי של שמחה, געגוע, עצבות והורמונים. נפגש השבוע?

  • אמא אדמה הגיב:

    ריגשת אותי, ממי..

    גם אני שמרתי את השיליה בפריזר איזה שנה, עד ששתלנו סופסוף עץ תאנה… הייתי רוצה שיהיה לי מקום שיהיה תמיד שלי , שאוכל לשים שם בשקט נפשי את כל השיליות הבאות…

  • נעמה הגיב:

    אבל למה להיקשר לשיליה? היא הרי נעלמת. זה מקסים שאפשר להחזיר את כל הטוב הזה לאדמה (יש כאלה שאוכלים ומחזירים לגוף, להבדיל…).

    אני שמרתי את השיליה מתוך כוונה לקבור אותה בחצר אצל ההורים שלי וכשזה לא יצא לא הרגשתי כלכך נורא. השיליה היא מתנה לשיח, השיח הוא מתנה לאדמה. אנשים לא קשורים לעניין.

הגב