יום שלישי, 27 פברואר, 2007, 08:30

חגיגה נחמדת

אחרי לילה של הרבה שוקולד ומעט שינה עזבתי ילדות ישנות ונסעתי עם סבא יונתן לתפוס מקום טוב ביער. זאת היתה לי הפעם הראשונה ביער בית קשת ואין מה לומר – פדיחה. איך לא הכרתי מקום קסום כזה?
דמיינו יער פיות, עם כלמיני עצים וביניהם סלעים ועשב ופרחים מכלמיני סוגים,
עכשיו תעשו לזה את ההפחתה המתבקשת משנה שחונה כמו שנה זו ותקבלו את יער בית קשת.

המתמקמנו ליד אלון זקן זקן וקודם כל התחלנו מדורה כי יש דברים שלוקחים זמן (בעצם, קצת פחות, כשמביאים ברנר). אחרי שהיתה אש התפנינו לתלות את כל מחוללי האנרגיה כשאנחנו משתדלים לא לדרוך על פרפרי הגינה ששתלנו סביב העצים (כמעט הצלחנו).

הכל הלך לאט לאט לאט, כולל ההגעה של האורחים מרחבי הארץ (כלת השמחה הגיעה כמעט אחרונה למרות שהיא גרה הכי קרוב. האגר או לא האגר?).
אור נשטפה במתנות ממש מאגניבות ובתשומת לב של המון דודים.

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לטייל ביער ולחפש את הפטריות שמציפות אותו.

מציפות?
השתדלנו ללכת איפה שלא כולם הולכים, מצאנו פה ושם פטריות זקנות שחבל שלא פגשנו שבוע קודם, כמה פטריות שאסור לאכול, כמה פטריות שמותר ואף רצוי לאכול וכמה פטריות שמותר לאכול אבל אנחנו לא רוצים (אורניות). מהסגולות מצאנו אחת בלבד (אבל אחת משמחת).
עם הפטריות, כדי לחלוק איתן מחבת, קטפנו אספרגוס (בשביל הסטייל) וחרחבינה (בשביל הצחוקים).

כשגמרנו עם הטיול של הפטריות העם כבר היה רעב מספיק בשביל ארוחת צהריים אבל מכיוון שעוד היה דרוש קצת זמן בשביל להכין אותה השלמנו בינתיים עם מוס שוקולד חגיגי.


רגע לפני פיזור

עוד הספקנו להכין שלוגלוגים ופרפרים בשביל הגינות של האורחים (מי שטרח והכין…) ונטע גזרה וגזרה כל מה שמצאה סביבה (מזל שהיה לה קוקו).
ואז פתאום נהיה ריק ושקט.

החושך התקרב והאובך ירד וצבע הכל באפור.
כשמתרחקים קצת מהאנשים רואים רק הרים ועצים ופרחים כמו שאי אפשר לראות בדרך כלל
והכל קסום ואחר ומיוחד
ואז מסתכלים עוד קצת מסביב, יותר קרוב, ומגלים שאתם לא כאלה מיוחדים שבחרתם במקום הזה בשביל לעשות פיפי. הנה איים של נייר טואלט שאפאחד לא לוקח עליהם אחריות, הנה עוגות של קקי של אנשים שעשו ולא כיסו, הנה הזבובים שחוגגים על ההזנחה.


מעולפים נאספים אל האוטו ונוסעים בחזרה הביתה.
זה היה הכי קרוב להכי טוב שאפשר לדמיין.

2 Comments

הגב