יום שישי, 11 אוקטובר, 2019, 23:28

העניין עם הגיל

התחלתי לפני חצי שנה. התחלתי מאוחר. הייתי בת 44 והן היו כולן פרגיות. או רובן. היתה שם אחת מקשישה בת שלושים ושש או משהו. אבל כל היתר, עם חצ'קונים פיגורטיבים. אבל זה לא גרם לי להתיאש אלא רק לעבוד יותר קשה בשביל לצמצם את הפער ולנסות להגיע לרמה שהן כבר הספיקו לשכוח.

איך שהתחלתי אמרה לי מישהי לא קשורה – עדיף היה לך להצטרף לקבוצה של קסלגר, יותר מבוססת. והיא צדקה, זאת באמת קבוצה יותר מבוססת. ראיתי איך בנות מהקבוצה שלי מצטרפות אליהן למשחקים לפעמים, כשהן נוסעות רחוק. מצטרפות ונהנות, מצטרפות וקוטפות זהב. אבל אני טיפוס נאמן. את המודעה של הקבוצה של נלסון ראיתי כשחיפשתי לאן להשתייך. לקבוצה של נלסון הצטרפתי וזה הבית.

שנת לימודים חדשה התחילה, עונה התחילה אצל כל אלו שמתאמנות במתקנים של בתי ספר (רב הקבוצות, אני מנחשת? זה לא אמריקה פה שיש להן היכלים נטושים שפעם שיחקו בהם הוקי לצייר בהם זירה קבועה ולהשתמש כמה שרוצות, בחינם). עונה חדשה אצלנו עם מחזור חדש של "בשר טרי" (ככה קוראות לזה. לא המצאתי) וגם אצלן, אצל הסגולות מקסלגר. המפחידות, אם יורשה לי. (והכי מפחידה? לא מזמן למדתי איך קוראים לה. שם הדרבי שלה הוא: קיטי. זאת אומרת – חתלתולה. הא!).
כדי למשוך מצטרפות פוטנציאליות הן ערכו ערב החלקה חברתי חינמי ואני החלטתי ללכת בשביל לתמוך. וגם בשביל להחליק בצורה סוציאלית. עד אותו הערב לא ידעתי שהחלקה סוציאלית אני לא אוהבת. (כאילו – להחליק במעגלים? מה כיף בזה? אבל הייתי צריכה לנסות בשביל להבין שאני מעדיפה להחליק עם מטרה).
ובטרם הערב ההוא, בעודי מדברת עם סליי (זאת מהקבוצה שלי שאין לה חצ'קונים) על הסגולות וכוונתי ללכת להחליק איתן באופן חברתי, היא סיפרה לי שהיא הולכת להצטרף לקבוצה שלהן באופן רשמי בנוסף, ושכדאי גם לי ללכת להיות שם בשר-טרי.
וואלה.
ברור!
הרי אני רוצה יותר דרבי בחיים שלי.
גם ככה אני הולכת להחליק עם עצמי כמה פעמים בשבוע כדי לעבוד על מיומנויות הדורשות שיפור (פחות או יותר – הכל). זאת לא החלקה חברתית, אני עושה את זה עם עצמי. וזה לא במעגלים. לפעמים זה בזיגזג. אבל הכי כיף זה מה שעושות ביחד. זה מיומנויות בלוקינג ומיומנויות ג'אמינג וכל הביחד הזה הוא כיף. אני יכולה עוד מזה!

אז הלכתי באותו ערב חברתי, סבלתי מעט (כי לא הכרתי אף אחת. אז לא היה לי עם מי להעביר בשיחה את הדבר המשמים הזה) ואז הפסקתי לסבול וישבתי בצד ואז הלכתי הביתה. אבל לפני זה הספקתי לקבל את לו"ז האימונים ודף מידע ולהתלהב מאוד.
ושבוע אחר כך התחיל הפרק בחיי בו אני נוסעת שעה לכל כיוון לא רק פעם בשבוע אלא שלוש. פעם לנלסון ופעמיים לקסלגר. הפרק בחיי בו אני ממלאת דלק יותר מפעם בשבוע.

חוץ מאימון בשר-טרי פעם בשבוע, בו הזירה שלנו, יש גם אימון קבוצה פעם נוספת בשבוע בו הוותיקות שועטות על הזירה והטריות מתאמנות בצד. בלי גישה לזירה. אבל מה שיש לצעירות (בוותק. לא בגיל. כי מהר למדתי על הקבוצה של קסלגר – פה כמעט כולן אמהות. תמיד יש שם ילדים שמחכים למישהי שתגמור אימון ותיקח אותם הביתה. או לסבתא שתבוא באמצע ותציל אותם) זה את אורסולה.
אורסולה לקחה על עצמה לאמן את הצעירות.
אורסולה מאממת. ומתוקה. וחתיכה הורסת עם שרירי כתפיים מעוררי הערצה.
אין הרבה צי'ט-צ'ט בזמן האימונים אבל יש רוגע ונעימות ולפעמים מתפלקים לשיחה דברים שהם לא דרבי נטו. וכשדיברנו על שפת-סימנים היא אמרה על זה שרצתה בזמנו ללמוד את זה כדי לדבר ככה עם הנכדה שלה (זה קטע כזה) אבל זה כבר לא רלוונטי. הנכדה בת חמש.

אז לאורסולה. המאממת. הג'אמרית המדהימה (ראיתי אותה בפעולה. היא כמו רוח!), יש נכדה בת חמש. אורסולה היא סבתא.
רגע, אני צריכה ללכת לאסוף את הלסת שלי מהרצפה. היא נשמטה לי.

לפני כמה ימים היה אימון קבוצה לקראת טורניר בחודש הבא. זה טורניר בצ'יליוואק שאני מצטרפת אליו (כן! אבל לא בשביל לשחק. אני אהיה בתפקיד שיפוטי שאינו על גלגיליות. בטח יהיה לי טיימר ביד או שאני אצטרך לספור נקודות. משהו שלא צריך להחליק בשבילו אבל צריך קשב. הייתי מעדיפה ההפך. זה מה יש).
לאימון הזה ביקשה אורסולה להצטרף (שהרי עד כה היא לא השתתפה באף אימון, בשביל לאמן אותנו איך לעשות קרוס-אובר וכל היתר) ולכן גייסה או ברוטסי.
וזה המקום לדבר על שמות.

בדרבי יש לך את שם הדרבי שלך. לרב זה יהיה איזה משחק מילים מתוחכם שאני לא אבין כי הוא עושה שימוש במילים נדירות ומתיחס לעניינים תרבותיים שפספסתי כי הצטרפתי רק לאחרונה. ולפעמים הוא יהיה Zark כי זה שם קצר ומגניב ואף אחד לא יכול פה להגיד נעמה. ומה שקורה עם זה זה שעכשיו כשאני מכירה נשים חדשות, נגיד, כי הצטרפתי לקבוצה שלהן, אני צריכה ללמוד שני שמות לכל אחת. זה בסדר לזכור רק אחד. אבל לפעמים זה בעייתי לא לזכור. נגיד, אז כשרציתי לשלוח הודעה למישהי וזכרתי רק את שם הדרבי שלה, אבל בפייסבוק היא בשם האמיתי שלה. ואז זה "איך קוראים לshove?" שזאת שאלה קצת מטופשת והרבה לא.
באותו אימון בו אורסולה (שם אמיתי – גלדריאל. או משהו כזה. אני בטוחה שאפילו אמא שלה לא משתמשת בשם הזה) לא אימנה אותנו (אותי ואת דייזי. שבקושי עמדה על הרגליים כי האימון הוא בן שעתיים, מתחיל בשבע וחצי, היא אחרי יום בו היא עבדה בשתי עבודות, הראשונה בארבע וחצי בבוקר והשניה מיד אחריה."אבל את זה אני ממש אוהבת אז אני מחזיקה מעמד עד מאוחר" ) הסתובב דף קשר ופרטים נוספים ואני הצצתי על תאריכי הלידה כדי לראות אם יש פה עוד מקשישות שכמותי וראיתי שם מישהי שנולדה בשנת שבעים, ארבע שנים לפני. ומה השם? אורסולה. אז היא באמת יותר מבוגרת ממני, היא לא חלק משושלת של נשים שיולדות בתיכון.

ברוטסי היתה מתוקה בדרכה שלה, העבידה אותנו קשה אבל עשתה את זה ברכות. ואז, רגע לפני שסיימנו, שאלתי אותה למה היא לא משחקת. כי שמתי לב, בשבועות הספורים שלי פה, שהיא לא מתאמנת. היא הסבירה לי שהיא עוברת עכשיו תקופה שדורשת ממנה זמינות גבוהה לעניינים משפחתיים רפואיים והיא לא יכולה להתחייב כמו שנדרש בשביל לשחק. "אבל אני מתכוונת לחזור, אחרי שהתקופה תיגמר, אני מתכוונת לחזור לקבוצה ולנכס לעצמי מחדש את תואר קשישת הקבוצה. אני לא יכולה להשאיר אותו כל כך הרבה זמן בידיים של אורסולה. אפילו שהיא סבתא וכל זה"

ואני, שלפני שעה וחצי גיליתי שאורסולה בת 49, מסתכלת על ברוטסי ותוהה בת כמה היא. ואני מדברת על זה שהתחלתי בגיל 44.
"44!", מתלהבת ברוטסי, "זה גיל מעולה להתחיל! אני התחלתי בגיל 44!" ואל מול המבט המשתאה שלי היא משלימה לי את הפרטים החסרים: "שיחקתי שבע שנים ואז הייתי צריכה לקחת את ההפסקה הזאת שנמשכת כבר שנתיים. אבל אני עוד אחזור…" ואני מחברת את המספרים בראש ומבינה שזאת שמאמנת אותי עכשיו ותיכף חוזרת לשחק, אני מקווה, היא בת 53. ואני מבינה שאם אקפיד ללבוש את המכנסיים המרופדים ששומרים על עצם הזנב, ואם אקפיד על תרגילי החיזוק לברכיים ובאופן כללי על התעמלות שבונה לי את השרירים הנכונים, אני יכולה גם להישאר בסביבה ולשחק עד גילאי סבתאות, למרות שהתחלתי בגיל שבו רבות הן כבר כמה שנים אחרי הפרישה.

אז יש תקווה.

2 Comments

הגב