שבת, 05 אוגוסט, 2006, 20:31

המרוץ לחופה 1

כשאנחנו החלטנו להתחתן בחרנו לערוך את החתונה תוך 3 חודשים מיום ההחלטה.
השיקולים היו – התראה מספקת בשביל מי שחשוב לו לעשות דיאטה לפני (לא ממציאה, היתה בקשה מפורשת), אבל לא יותר מדי זמן בשביל הכאב ראש.
כמובן שהשמלה היתה מוכנה בערך יומיים לפני החתונה והנעליים (שלי. הזמנה מיוחד בחנות קיאקים חגיגיים) שבוע אחריה כי כאלה אנחנו, עומדים בזמנים.

כשדודי וגלעד החליטו על חתונה הם בחרו תאריך שהוא חודשיים קדימה וגם התאריך הזה חיכה שבועיים לאישור.
כמה זה משאיר לנו להכנות? חודש וחצי, בערך.
אז הנה אנחנו, חודש ועשרה ימים לפני החתונה. מה כבר מוכן?
קיטרינג – יש, תפריט יסגר בימים הקרובים, שמלת כלה יפהפיה – יש, הזמנות עבודת יד (אחותי. נו מה) מוכנות (רק מפת ההגעה עוד לא מוכנה אבל זה בגלל שהמשימה הוטלה, אהממ, עלי), שיר לפני שיר אחרי ודיג'י מנוסה – יש ויש. הקרחות בדשא בחצר כבר הוטלאו ועכשיו הוא מושקה כמו תינוק (אבא ואמא קמים לסירוגין לפתוח את הממטרות בלילה).
אז מה, מה נשאר? לשבת ולחכות שהיום כבר יגיע?
את רואה אחותי, אצלי דבר כזה לא היה קורה!


לפני כמה ימים הלכנו לטעימות. של הקיטרינג.
אני לא מנוסה בכל הקטע הזה של טעימות אבל אני רואה אותם, את אלה שמגיעים בבגדים פושטים ויושבים בצד לאכול. איזה בעסה להם. אני לא מבינה איך אחרי כמה ביקורים כאלה עם כל ההמולה והרעש והמוזיקה והאוכל (אוכל זה דבר טוב אבל אני אפפעם לא רואה אותם בשלב הכי שווה של האוכל – השלב של האוכלים הקטנים המגניבים שאני תמיד מפספסת מסיבות שכבר הוזכרו קודם, כמה פעמים) הם לא חוטפים ג'ננה ואומרים – "בסדר, הבנו, לא צריך".

אז הלכנו לטעימות אבל לא כאלה.
אצל אבשה אתה לא טועם בצד בחושך לצלילי הקלאסיקות הגדולות של רחבת הריקודים בחתונה (ומזכיר לעצמך להגיד לדיג'י שאת השירים האלה אתה לא רוצה לשמוע בחתונה שלך אבל אתה לא הראשון שמבקש ולפיכך גם לא תהיה הראשון שמקבל. יש דברים שלא משתנים).
אצל אבשה אתה מגיע עם כמה חברים ובני משפחה לאחוזה המשפחתית שלו בקציר, יושב באור מלא ובמזגן פועל סביב שולחן ומקבל לאט לאט הרבה אוכל טעים ויין ותשומת לב.
ואיזה כיף לי שדעתי נחשבת (ויש לי ריצ'רץ בקיבה שפותח חלל נוסף במיוחד בשביל אירועים כאלה).
איך שאני נהניתי…
מתי לאחרונה יצא לי לשבת ולאכול ככה 18 מנות אחת אחרי השניה בלי הפרעה?
אז נכון שזאת לא ארוחת טעימות במסעדה, זאת אומרת שלא היה שם שמן ירוק ושמן כתום שרקדו הורה סביב מגדל בנוי היטב של 7 שכבות שונות (חלקן חמות, חלקן קרות ולחלקן יש שם שאני לא יכולה לבטא) כי המנות שקיבלנו נראו בדיוק כמו שהן יראו בחתונה ושם לא בונים מגדלים אבל… תשמעו… אתם הולכים לאכול טוב בחתונה הזאת…


ויומיים אחרי, כשהתפנה קצת מקום בבטן נפגשנו שוב לחגוג את האיחוד של האומניבורית עם הצמחוני. הפעם גם המשפחה הסודית שלו השתתפה (לא מבינה למה הוא שמר אותם בסוד עד עכשיו. מצד שני – עצם זה שזכינו להכיר את גלעד כבר לפני כמה חודשים זה גם סוג של הישג. מה לעשות, יש משפחות שבהן שושו זה ערך).
היה מאוד נעים לפגוש אותם. הם מאוד נחמדים ולא עושים בעיות עם אוכל.
מאוד מרגיע לגלות שכל השאר במשפחה שלו אוכלים הכל והרבה (אנחנו הפולנים יודעים מה חשוב באמת). זאת אומרת שגנים טובים יש שם בשפע ורק נשאר לקוות שהסטיות הקולינריות של האבא הפוטנציאלי של האחינית הבאה שלי יושבות על גנים רצסיבים.


אחרי שגמרנו לפרק פרה, טלה ותרנגולת (האם כבר ציינתי שתענוג לאכול עם משפחת אורן?) שכבנו על הדשא והאזנו לקולות של הלילה.
ללילה הזה היו קולות של הליקופטרים.
תהיתי מה יקרה אם פתאום תהיה אזעקה.
בצהרים כש"היתה זקה אז הלכנו לחדר עם קירות עבים שישמור עלינו" , ליתר דיוק – הלכנו לחדר של ההורים שלי שהקירות שלו לא מאוד עבים אבל הוא לפחות דרומי, אז היה חם מאוד (ככה זה כשאתה עוסק בתירות. אם יש מלחמה אז יש לך זמן להחליף את הגג. ובדיוק אנחנו "בין גגות" אז אין גג. מעולה כשנופלים טילים, הא?) וגם צפוף כי היינו 13 אנשים (זה הזכיר לנו את מלחמת המפרץ. גם אז התאספנו בחדר ההורים רק שאז לא היינו עם בני זוג וילדים ואמא הכינה מצבור של וופלות מתחת למיטה. אמא, מה זאת ההתרשלות הזאת?).
יחד עם המשפחה של גלעד על בניה ונכדיה הרבים (זה היה מעורר קנאה השבט הקטן והפעלתן הזה שהתרוצץ על הדשא) היינו די הרבה אנשים אבל המזל הטוב של החתונה שמר גם על המפגש הזה ושום אזעקה לא נשמעה עד שהאורות בחצר כבו.


רגע לפני שהכל נגמר וחזרנו הביתה אור הסתובבה עם כוס ושאלה: "את רוצה לשתות או משוכזה?"
"אני רוצה משוכזה"
"אה, משוכזה אין לנו"

2 Comments

הגב