יום חמישי, 02 מרץ, 2006, 04:11

החיים בפיתה

כבר הבנו שאנחנו לא אנשים של "אטרקציות תירותיות". הספיק לנו ביקור בגן פסלים מעפן (סליחה, גן פסלים נחמד) כדי לגלות שבבית יותר כיף (יש חימום ריצפה 🙂 ).
יורה ומון ג'ין עושים כמיטב יכולתם להזיז אותנו מהסלון מדי פעם (שלא יהיו לנו פצעי לחץ ). הם מודיעים לנו שעוד מעט יוצאים, אח"כ מסיעים אותנו לחלק אחר של האי (למשל – חוף הים) ומקווים שנמצא את הדרך חזרה.

לפני יומיים זה היה השוק המסורתי של ג'ג'ו.


שוק הוא שוק הוא שוק. אני אוהבת שווקים. זה יכול להיות שוק של ירקות או של פרחים או של גומיות לשיער. אני יכולה לבלות שם שעות.
במקרה הזה מדובר בשוק שהוא גם וגם וגם ועוד קצת.

בדרך מהכביש הראשי אל מתחם השוק עצרנו במזנון קבלת הפנים.

הנה וופל קוריאני. אני לא אכתוב לכם איך קוראים לו בקוריאנית, גם בגלל שהשם שלו כתוב לי בהנגול ואני לא יודעת לקרוא אותו אבל בעיקר בגלל שזו שפה עם מעט עיצורים פוצצים ובוללים שמחפה על זה בריבוי תנועות מתלשלגות. שפה קשה.
אז הנה הוא ביפנית: TAIYAKI .
כבר גיליתי שחטיף שמתחיל בתבנית ברזל שחורה עם להבה מתחת – לא יכול להיגמר רע. קנינו חופן והלכנו משם כשאנחנו משננים בפה מלא: "לא קונים פעמיים באותו הדוכן, צריך להשאיר מקום בבטן".


השוק גדול אבל קל להתמצא בו. יש רחובות ושדרות, יש סדר.
ברחוב החטיפים גיליתי בעצב שיש יותר סוגים של אוכל רחוב ממה שאני יכולה לאכול היום.
בשכונת הסידקית, מול דוכן בריח של ארון של סבתא, גיליתי שנטע נרדמה.
בשדרת הטקסטיל הרצפתי התבוננתי בריכוז באמא אחת. כלמיני אמהות שעוברות לידי חושבות שאני מסתכלת על התינוק החמוד שלהן אבל האמת היא שאני מנסה להבין איך הן קושרות את התינוק שלהן במנשא קוריאני עם כתפיה אחת בלבד. (יש לי עוד יום אחד לגלות).
בדוכן הכי שווה בשוק עמדנו משתאים מול הקסמים שהתקסמו שם מידי כמה שניות ואז גילינו שאור נעלמה.

זה היה מבהיל. השוק גדול, גדול מאוד. הקוריאנים חמים ונוגעים ואור קופצנית ובכלל לא קבענו "נוהל הליכה לאיבוד" ויש המון אנשים ודוחק.
אבל בלב היה לי שקט. הרגשתי שהיא בטוחה.
כל מי שראה אותנו מתרוצצים במבט מודאג ניסה לעזור. החריגות שלנו הפכה ליתרון.
אחרי 3 דקות נמצאה האבדה וחזרנו לראות את ההצגה.


.
כאן קולים הכל.

קולות הנפץ שנשמעים פה מדי כמה שניות הם האפקט המתלווה לקסם של האורז.
כפית אורז בתוך מכונה (כרגיל, שחורה, ישנה; מברזל) 1, 2, 3 פאף! דיסקית ענקית ופריכה עפה לתוך הארגז.
והטעם? הרבה יותר טעים מקלקר!

ליד תותח הפירכיות יש 3 תופים מסתובבים מעל להבות גז. אל התופים האלה נכנסים בסדר מופתי אורז, שעועיות שונות ועוד ירקות יבשים שלא זיהינו. כולם מסודרים בתור ארוך ארוך ולידם יושבים על הספסל הבעלים שלהם, מחכים שהשעועית השחורה תהפוך לחטיף ומריצים דאחקות.

זה אשר על התופים הוא האיש החשוב. ONE MAN SHOW.
הוא מכניס ומוציא את הפולים מתופי הקליה, מסמן בגיר סימונים קצרים על הדופן, עוקב אחרי הלחץ, מחליט מתי הגיע הזמן להוריד מהאש, שופך את השעועיות השורקות לתוך מיכלי צינון (פחי זיתים חתוכים) ובין לבין מעשן סיגריה ונראה כאילו יש לו מספיק תדרים פנויים בשביל לפתור תשבץ.

שעועיות ותירס זה נחמד אבל קסמים, כמו שכבר אמרנו – יש רק באורז.
כשבתוף יש אורז וכרגע הוא הורד מהאש – תימצא מישהי שתצעק צעקת אזהרה כי בעוד רגע התוף יופנה לכלוב הגדול שלידו, הדלת תיפתח בקול יריה וגשם של אורז בנפח שלא יאמן יוטח בקירות הכלוב.


אחרי כמה נשנושים "רגילים" (נקניקיה על מקל, תירס על מקל, כאלה) ביקשנו שוב את התפריט של ה"מיוחדים" ובחרנו פיתה.
חתיכת בצק שמשתטחת על פלטה לוהטת ונאכלת עם ליטוף של מרגרינה (אח מרגרינה, לו היית חמאה).

למרבה הצער השקית עם הפיתות נחתה בידיים של אור וזאת, עד שהיא משחררת… (קודם נשב, ואז אני אפתח, אח"כ אני אחלק, בינתיים תמותו מרעב).
כשקיבלנו את הפיתות וטעמנו, מההלם הפסקנו לשנן את המנטרה. זה היה טעיםםםם.

יובל רץ מהר להביא עוד סיבוב. גילינו שכשהפיתות ממש חמות נוזל מהן עסיס סוכר חום לתוך הפה כשאוכלים אותן.
אורז זה קסם, אמרתי? קמח וסוכר אפילו עוד יותר וכשמחברים אותם נכון מקבלים HOTOK.


המשכנו לטייל, מחפשים התקהלויות ורעש (או לפחות ריח טוב). מכל עבר נוחתות מתנות על אור. שווה להיות מהממת.

הנה ריח טוב. הוא מוביל לסיר. מאחוריו יש מסעדה שנראית בול כמו בכרם התימנים (רק עם מרק מולים במקום מרק רגל).
אחד כזה בבקשה ומתישבים.
טעים טעים אבל חסר משהו. רגע. למה לכל האחרים הגשת חריף ולנו לא? זה בגלל שהילדה שלי בלונינית?


קוריאנים הם כמו ישראלים, ג'ג'ו זה כמו חיפה והשוק הזה הוא שוק הכרמל.
אמנם היו שם כלמיני דגים מיובשים, חטיפים ממולאים אנקו, כריות קטנות מרשרשות ומטאטאי קש קצרי מקל אבל הם סתם בשביל להטעות ולהסוות.
הנה הדוכן של הפיג'מות העירקיות, הנה הטרניגים של הרוסים והנה הקסטות המזרחיות.
מזרח הוא מזרח.


עשו זאת בעצמכם: הודוק

כאן אתם יכולים לקרוא דיונים מעניינים בנושא (מזהירה אתכם מראש שאתם עלולים להיתקל במידע מזעזע ועובדות קשות, למשל שיש דבר כזה "אבקת מוצ'י") וללקט את המתכון שהכי נראה לכם אבל עזבו. עזבו מתכונים מדויקים. אני אספר לכם מה שאתם צריכים לדעת ואתם תנסו ותמצאו מה מתאים לכם, גדול או קטן, עבה או דק, עם תוספת של בוטנים או אגוזים או סוכר בלבד, פעם או פעמיים ביום.
כמו שנהגה לומר מורתי לספרות (או שמא היתה זו מורתי לתנ"ך?) – "אין פה נכון או לא נכון". יש רק טעים.

חומרים, הכנה וכוונה:
מכינים בצק שמרים די רך. מהנסיון שלנו עד כה – בצק עשיר יותר טעים (חלב, למשל, ממש משפר את הטעם).
קמח, מים, קצת מלח, קצת סוכר, שמרים. לפי העין או לפי מתכון לבצק שמרים חסר זהות מינית (לא מתוק ולא מלוח) שאתם מכירים.
מתפיחים פעם. מפילים.
בידיים משומנות קורצים כדורים קטנים (גודל של ביצים מספר 4, למשל) או בינוניים (מספר 2).
משטחים לפיתה וממלאים בסוכר חום כהה. משהו כמו כף גדושה.
אפשר לערבב את הסוכר עם בוטנים או אגוזים טחונים (גרוסים עלולים לפצוע את הבצק). אפשר להיות ממש מושחתים ולטחון בוטנים עם שוקולד.
סוגרים (טוב) את הבצק על המילוי ומקבלים כדור.
שמים במחבת משומן חם את הכדור ובעזרת כוס עם תחתית חלקה ככל האפשר, משומנת, מועכים אותו לפיתה (מועכים ומחליקים, מועכים ומחליקים).
אחרי ששחום מצד אחד – הופכים ומטגנים מצד שני.
האלכימיה שקורית שם בפנים זה משו משו.

מעבר לזה ששמרים אפשר להשיג בקוריאה רק עם מרשם רופא (ולא כל רופא) – כל השאר ממש בסיסי וזה שובר קריזות של סוכר בשניות. אפשר ורצוי להכין על גזיה או מדורה בטיול שטח רק כפרות, תיזהרו על הלשון.


עוד תמונות מהשוק יש כאן .
אנחנו ממליצים גם לגלות מה עושות הילדות בלילות , בימים ואיך הן מתכוננות לפורים

8 Comments

  • יובל הגיב:

    את השם של הוופל כותבים ככה: 풀빵. התעתיק הלטיני הוא משהו כמו pulbbang.

    בכלל, הכתיב הקוריאני (הנגול) הוא מדהים. הצורה של האותיות משקפת את מבנה הפה בזמן הדיבור. חוץ מזה, הוא נקרא גם "כתב של בוקר" – כי ניתן ללמוד אותו בבוקר אחד (זה מה שאני עשיתי..).

    הוא הומצא לפני חמש מאות שנה ע"י המלך סז'ונג, שראה שההמונים אינם יודעים קרוא וכתוב בגלל הכתב הסיני המסובך. לקח לזה זמן לתפוס (למשל, מי שהשקיע שנים בלימוד הכתב הסיני התנגד) – אבל היום – אין אנאלפבתים בקוריאה, ורוב הילדים כבר בגיל 3 לומדים קרוא וכתוב ובכיתה א' הם כבר שולתים 😉

  • רונית הגיב:

    אוי נעמה, את מביאה לי את התאבון על הבוקר!! תודה על התגובות המאממות באתר שלי, זה הכל יהודה המלך שפשוט עשה קסמים אתמול בלילה והתקין את הפלגין של התמונה המתחלפת! הבוקר יוקדש לתיקוני באגים (ויש ברוך השם) ומחר… השקת האתר בשיקשוק!

    נשיקות לכל הפילים (הנעלמים והנמצאים (-; )והדובונים,

    רונית

  • רונית הגיב:

    קראתי שוב, הפעם יותר לאט, ולא הבנתי משהו במתכון של הפיתות. אחרי שמשטחים אותן פעם אחת, כתבת, ממלאים אותן בכל טוב. מורחים התכוונת? ואז הופכים שוב לכדור? ואז משטחים אותו על המחבת? (זה קצת מזכיר את אופן ההכנה של מופלטה)

    נראה לי שזה יכול לעבוד מעולהגם בתנור פיצות. לפני שבוע היתה לינאי יומולדת וגילינו שכדורי הבצק, כששמים אותם בלי כלום, תופחים לכדי פיתות מושלמות ובשרניות.

  • רונית הגיב:

    סליחה על מתקפת התגובות.. אבל נכנסתי עכשיו לתמונות והכיתובים של פורים קרעו אותי מצחוק! אוי איזה בנות יש לכם, בחיי, חמסה חמסה, מופלאות.

  • נעמה הגיב:

    תתקיפי חופשי 🙂

    כשמשטחים לפיתה ממלאית בסוכר חום כהה שהוא יצור לח ומתכדרר.
    הבצק עוטף את הסוכר ושומר עליו שלא יגיע למחבת (זה פוגם בקסם). את הכדור בתוך כדור מניחים במחבת ורק אז משטחים. מקבלים פיתה ממולאת.

    הכנתי כאלה אתמול בלילה לכל הגדוד שכאן (אחותה הגיעה לחודש עם שני הילדים. זה יוצא 5 מבוגרים ו7 ילדים) ואח"כ בבוקר ממולא בביצה (לא ממש מוצלח. אי אפשר למעוך בפראות בלי שישפריץ) ובסלט טונה חריף (משימורים. יצא מעולה, גם השאריות הקרות שעתיים אחרי) ושוב עם סוכר.

    מומלץ בלהט.

  • תמר א הגיב:

    אוח הבלוג הזה עושה לי נעים בבטן… מצטרפת לדורשי הוצאת ספר.

    ורק שאלה: מה יש לך בציפורניים שכל כך מגניב אותם?

    תמשיכו להנות תמר (מבאופן)

  • שרית הגיב:

    אז לא הבנתי: את חוזרים ליפן או לא? (סליחה על ההצמדות לפרטים קטנים) עשית לי חשק לשוק.

  • נעמה הגיב:

    תמר, יש לי עיצוב יחודי לציפורניים, קוראים לו נעמה – מניקור אבל את בטח מכירה אותו בשם "ציפורניים כסוסות היטב".
    זה טעים, זה דיאטטי (0 קלוריות, low carb) וזה מספק תעסוקה מלאה לשני איברים בו זמנית.
    אבל כנראה שליפן הבשורה טרם הגיעה.


    שרית, חזרנו ליפן לעוד חודשיים. נשוב לישראל ביום העצמאות.
    אם בא לך שוק אז לכי לשוק (duhhh!). אולי לשוק שלא היית בו מזמן/אף פעם (מחנה יהודה?).

הגב