יום שישי, 08 נובמבר, 2019, 23:23

הדרך לצ'יליוואק

רגע לפני יציאה יובל הציע להכניס בזריזות לטלפון שלי מפת קפה ראוי כל הדרך אל החוף. הרמתי את תרמוס הקפה שלי, נשקתי לו לשלום ויצאתי לדרך של שש מאות קילומטרים וצרור הפסקות פיפי עם חבורה של בנות קשוחות שחיכו לי עם ערימת תיקים, כוסות קפה משלהן ושלפוחיות קטנות. לפיכך – הפסקות הפיפי המרובות.
אין צורך במפה. אין זמן למפה. את הדרך לקסלגר אני מכירה ומשם סליי תוביל. אני רק הנהגת.

זאת נסיעה ראשונה מסוגה עבורי. ללא ילדות, כל הדרך עד לעמק פרייזר. תמיד עם ילדות, כשנסענו מערבה אל החוף, עצרנו באמצע הדרך ללילה. תמיד עם ילדות היה משהו ברקע להעסיק אותן כמו איזה אודיובוק, או, מאוחר יותר, מוזיקה שהן משמיעות מהמכשירים שלהן ברמקולים של האוטו. אבל עכשיו זה אחרת. סליי שיושבת לידי אוהבת את קול השקט ואני שוקעת במחשבות. מחשבה ראשונה: מתי נעצור.

נראה שיש הסכמה מקיר לקיר לגבי קפה "עץ-מת" אשר ב"עץ-ירוק". שמות מקומות נשמעים ממש רע כשמתרגמים אותם. יובל המליץ, החבורה ביקשה והמקומיים גודשים. תור רציני לקפה ומאפין אוכמניות. כולן מצטיידות במאפים לנסיעה הארוכה.

אני מתחילה את מפת השירותים שלי.

השירותים המתוקים ב Dead Wood אשר ב Greenwood

רגע לפני הפניה לחניה של הקפה אני מזהה מרחוק סוס לצד הכביש, מפציע בין המכוניות ואז נעלם מאחוריהן. אני מאטה כשמתקרבת ומזהה שזה לא סוס. כן, נראה לי שזה לא סוס.

קוראים לו דני ענק. מעניין למה.

מחוץ לקפה יש מרכבה. לא יודעת אם זאת היתה כוונת המשורר אבל ברור שכולם רוצים להצטלם בכרכרה.

הכלב המפונפן אולי לא מתלהב מהרעיון אבל, תיכף כריסמס, חייבים תמונה בשביל כרטיסי הברכה!

הקפטן של הדאמז ביקשה מכולן לשלוח תמונות קבוצתיות מהדרך. אז גם אנחנו הצטלמנו על המזחלת. עוברת אורח הציעה לצלם אותנו אבל, לדניאל יש שעון שמדבר עם הטלפון שלה. אנחנו לא צריכות טובות מזרות.

באות לכסח. בחיוך.

הכי רחוק שהגעתי בנהיגה בעבר היה "מזלגות גדולים", נהגתי לשם כבר פעמיים ועכשיו אני הרבה אחרי, בפתחו של מדבר, בארץ היין היפה. הנופים מתחלפים סביבי כל הזמן ואני, מרוכזת בכביש, מרגישה את מלוא האחריות של חמש נוסעות, מביטה בנופים ונהנית.

באוטו מתנהל משחק חוצה מכוניות בהשתתפות כל מי שנוסעת עכשיו מערבה עם גלגלים בבגז'. ארבע מכוניות, אני חושבת. ״מה היית מעדיפה״ הוא המשחק. אני נחשפת להרבה מונחים דוחים, חלקם חדשים, חלקם ישנים וחלקם הייתי מעדיפה לשכוח.
טינה מחליפה את קול השקט ברשימת השמעה מהטלפון שלה: ״שירים משנות התשעים והאלפיים שאמא שלי אוהבת״. יש לציין שטינה היא בת עשרים ושלוש בערך. אני מגיבה ב״תודה״ כי עם הנוער של היום, לכי תדעי איזה זבל יבוא ברמקולייך. על כך מגיבה דניאל (בת שלושים): ״יש לי בטלפון רשימת השמעה של להיטי שנות השמונים בשביל נעמה, לאימונים״ (אמת. את הניסיון שלי להשיג מספיק הקפות בלא מספיק זמן עשיתי לשיר של וויטני יוסטון, בחסות דניאל).

שירותים באוסויוס. שום דבר נחמד, חוץ מאשר הרצפה.

באוטו יש שש נשים מארבעה עשורים. סליי ליידי בת 36 ומאחוריה ברוּטסי, בשנות החמישים המוקדמות שלה. כולנו נוסעות לאותה המטרה. (להיכנס בצורה חוקית בנשים אחרות על גלגלים).

ברוטסי: ״אנחנו צריכות לעשות עצירת בטיחות בפרינסטון״.
אני:״מה??״
ברוטסי: ״כן. נראה שאנחנו ממש לא נוהגות בטוח…״
אני:״מה????״
סליי:״את לא יודעת מה זה safety meeting?"
אני: ״לא…״
סליי:״זאת הפסקה לעישון ג׳ויינט״

דיוני הבטיחות נערכו לצד מקום של מיץ עם שירותים לא מעניינים מבפנים. אז רק הדלת.


מיץ גזר ותרד (כן. יש דבר כזה) עם בוסטר חינמי של סידן ממקור לא חלבי (המוכרת טרחה לציין. אני רק מעבירה הלאה) נתן לי תחושה של עז הרים מטופחת. הידד.

הכבישים היו יבשים והשמש פיזזה כל הדרך. שום אירועים מיוחדים במאנינג פארק. והנה, אחרי ירידה שמרגישה כמו נצח, אנחנו מגיעים אל מקורות האוטוסטרדה בת מאות היציאות עד מפרץ פרסה (באנגלית זה נשמע כמו שירה, בעברית כמו משחק מילים), רגע לפני Hope או בקיצור, בפתח תקוה, הנוף מכה בי ביופיו. אני לא מגיעה לכאן מספיק ובכל פעם אני מופתעת. מחדש. אפילו ששיא השלכת המרהיבה היה לפני כמה שבועות עדיין יש מנעד יפה של צבעים בגובה העיניים. ולהן – תאווה.

עצירת רענון אחרונה בפתח תקווה. למרגלות הר.

צי׳ליווק. באנו אלייך צ׳יליווק, עשינו צ׳ק אין אצלך, צ׳יליוואק, וברוטסי, שלפה את הרמקול כחול השן שלה והוכיחה לי שאת לא צריכה להיות צעירה בשביל שיהיה לך טעם ממש גרוע במוזיקה.

הנוף הנשקף מחלון חדר המלון שלנו

יש את רשימת האריזה המומלצת לנסיעות דרבי ובה מופיע מפצל חשמל עם שקעי יואסבי. סליי הביאה כזה. מלכה. אני ארזתי תחתונים להחלפה ועוגת בננות ופחות או יותר עצרתי שם.

שכחתי את התכונה של עמק פרייזר שהוא, בניגוד לעמק סלוקן, רחב. אפשר לראות את ההרים היפים כלכך. עיר כה עירונית היא צ׳יליוואק, הרים כה יפים יש סביבה וסירחון של לול נח עליה בקביעות כמו שמיכת סוסים ומשרה אוירה מושבניקית על שדות הקניונים הנמתחים מאופק עד אופק. שילוב נדיר. אולי טוב שכך.

מה היית עושה אחרת, שאלה אותי דניאל בדרך, ברולרקון. אם היית יודעת מראש מה שאת יודעת עכשיו.
הייתי באה עם חברות (אבל באמת שניסיתי). הייתי קונה מזון בחוץ כמו שצריך, כמו שהומלץ לי. שלא אצטרך לקנות זבל של סטארבקס מזויף. והייתי עוברת מבחן מיומנויות כדי שאוכל לשחק. אבל לא הייתי במצב, אי אז בימים.
אז, אוכל. כן. את זה היה עדיף לעשות אחרת.

אנחנו בחדר, גמרנו להתמקם כמו שמתמקמות ארבע נשים מרובות גלגלים בחדר לא ממש גדול ואז יצאנו להצטייד. במה נצטייד? באוכל ובמשקה. אני פוקחת עיניים, פותחת פנקס ולומדת. הן הולכות לשחק מחר כל היום, הן עומדות להצטייד עכשיו במזון מתאים לתנאים הללו, הן, להבדיל ממני, יודעות את השיט שלהן.

אנחנו נכנסות כמו חבורת גנגסטריות לסופר עצום ואני מציצה להן לסלים ומראיינת אותן אחת אחת לגבי הגישות שלהן.

ברקע: מוזיקה מאיימת


היפי מלקטת ירקות. סליי מעמיסה חלבונים מרוכזים. אני לא הולכת לשחק מחר אבל מחזיקה גרדוס וקונה מיני נשנושים. בוטנים אמריקאים-יפניים (כאן קוראים לזה dragon mix ולבוטנים האמריקאים הרגילים לא קוראים בוטנים אמריקאים. אין להם שם!). צ'יפס ירקות מיובשים. הא?
ואז עוזבת הכל ומתחילה לקנות מזון מיובא לקחת הביתה כי אצלנו בקוטניז אין קיטקט תה ירוק.

אמיתי. אבל פייר? לא כזה טעים.

הדבר הבא: אלכוהול.
מה אלכוהול? אתן שותות לילה לפני משחק? לא, זה למחר, כי במסיבה של אחרי יגישו רק בירה (ומה אנחנו, ילדות?).

בכוחות אחרונים אנחנו מנווטות בתוך עיר הקניונים אל עבר מסעדת סושי.
דניאל מדברת אל המפרק שלה בבקשת עזרה. מה אני רואה פה? אה, זה שעון אפל וזאת סירי בצד השני. סירי של דניאל הוא גבר בריטי שקורא לה מאדאם. לא רצה לעזור אבל מצאנו את הסושי.

יופי של שירותים במסעדה



אני ממשיכה ללמוד מונחים חדשים. מול תועפות אוכל יפני (בנות דרבי א-ו-כ-ל-ו-ת!) למדתי מה זה שקיק תה. Tea Bag זה היא שם הדרבי של השכן שלי סטיבי. מסתבר שהוא היה מאמן של קבוצת הדרבי של העמק שלנו, שאיננה עוד. אני לא אכנס להסברים (אפשר לגגל כתרגיל) רק אומר שזה קשור באשכים.

אין שתיה הערב. מה כן יש? הכנת חולצות. הדבקת מספרים על חולצות קבוצה שאולות מהקבוצה המארחת. כי לא עם הקילג׳וייז אני פה אלא עם הדאמז. והן סגולות. אז הן משאילות חולצות קבוצה לשחקניות החיזוק שבתורן מנסות לכסות את השם והמספר המקורי בדרכים חוקיות (דבק בד דו צדדי ומספריים, פיסת בד חזקה וטוש עבה).
ואז ניקוי גלגלים. שימון קנים. השחזת חזיות. הכל מוכן למחר.

יש דברים שאת לומדת על אנשים כשאת מבלה איתם זמן בסביבות שונות. בקניית חטיפים. בהזמנת מיץ. בפגישה מקרית במעיינות חמים. כשמישהי מציינת לידם ״תפוחים״. מסתבר שירדן, היפי-לונגסטוקין (או בקיצור – היפי) היא מבינה גדולה בcleanse (למי שלא מכירה את המונח: ניקוי. משמש בקוטניז פחות בהקשר של ניקוי חפצים ויותר ניקוי גוף, מבפנים). מה עושה מה לאיזה איבר ומתי כדאי או לא כדאי לעשות את הניקוי הזה. היא הביאה איתה מלחי אמבט ושמנים לאחרי המשחקים. כן, לא לחינם קוראים לה היפי. אני בוחרת לראיין אותה בנושא חשוב יותר: הסקטים שלה. יש לה סקטים מהסוג שאני רוצה לקנות. הפנים שלה קורנות כשהיא מדברת עליהם.

3 Comments

הגב