יום חמישי, 06 יולי, 2006, 00:33

ג'וני

אני זוכרת את הראשון שלי. אבאשלי אומר שהוא בכלל השני שלנו אבל הזיכרון שלי לא מגיע כלכך רחוק.
אני זוכרת משאית מגיעה יום אחד בשנות השמונים המוקדמות ופורקת טרקטור ירוק נוצץ בחצר.
אמרו לי שקוראים לו ג'ונדיר. עבר עשור עד שהתקרבתי לאף שלו וגיליתי שבכלל קוראים לו ג'וני והוא איל קופצני.

כמה שנים אחרי שהגיע, כשכבר הגעתי לגיל שבו אני יכולה במאמץ רב ובמתיחה מקסימלית של הרגליים ללחוץ על הברקס (והקלאץ'), קיבלתי בלעדית את תפקיד הנהגת של ג'וני כשאוספים חבילות קש או חציר. הייתי נוסעת לי במהירות מטורפת של 6 קמ"ש ומנווטת את הטרקטור והעגלה בין החבילות, מתעלפת מפחד כשאני צריכה לנסוע במדרון של 10 מעלות (עד היום) ומזיעה במיוחד כשצריכה לעצור ושני החלקים של הדוושה לא מחוברים (יש שם איזה פטנט למי שרוצה לרקוד במעגלים קטנים. לא בשבילי).
בינתיים אחשלי היה מעיף חבילות על העגלה כאילו הן עשויות מקלקר. איזה סוס!

כשגדלנו האחים שלי עשו רישיון על טרקטור כמקובל ורק אני, שנמלטתי מכדורי מוקדם מדי (אבל לא מהר מספיק) נאלצתי להישאר פושעת ולעשות כלמיני נסיעות לא חוקיות ולא הכרחיות לדואר עם הטרקטור רק בשביל לשכך את תאוות ההגה שלי שעברה בגיל 18, בערך 10 דק' אחרי שהיה לי רישיון לאוטו.


בינתיים יש דור חדש ובזמן שהגדולה מגלה נטיות של פיה חולמנית, הקטנה מראה סימנים של פרא אדם עם 2 גלגלים על הקרקע (ו1 באוויר). כל מה שבא עם גלגלים, כל מה שיש לו הגה.
אם היא כבר נאלצת להסתפק בכלי רכב של קטנים אז רק באקסטרים. על העגלה שלה היא מוכנה לעלות רק כשהיא עומדת על משענת הרגליים, עם הגב לכיוון הנסיעה. לפעמים היא מוכנה לעשות טובה לאמא ולהחזיק בעגלה תוך כדי.


בגללה, בגלל אמא שלה, לכבוד הקיץ ולכבוד עלון הפרסומת המבטיח שמצאתי בבית של ההורים שלי – הלכנו בהרכב תלת דורי לJohnDeerLand.
<עכשיו תסלחו לי אם אני נשמעת קצת כמו ג.יפית. זאת חובת הדיווח שגורמת לי לרדת לפרטים>
אור ונטע רצו לטרקטורים צעצוע, כל אחת בחרה לה דגם אחר, אחת מהן פינדלה (יובל מתעקש שאין מילה כזאת – לפנדל. שמישהו יקום להגנתי בבקשה…) בהתלהבות כשהיא מרימה את הכף ואחר כך חובטת ברצפה, השניה זעקה בתיסכול כי הקורדינציה שלה לא משהו והיא לא הצליחה לזוז.
סבאשלהן שיחק אותה לא מרוגש והלך לשתות קפה במזנון ואמאשלהן הלכה להתגלץ' במגלשת הצינור העצומה שמתחילה איפושהו ליד התקרה ונגמרת אחרי פיתול בתוך מיכל של כותנה.
אחר כך כל הבנות הלכו לטפס על הטרקטורים שמותר לטפס עליהם ולקרוא מה כתוב ליד כל טרקטור וטרקטור (בערך כל ההסטוריה הרפואית שלו) וכשסבא גמר את כל העניינים שלו הוא הצטרף, איתר קרובי משפחה מדרגה ראשונה של זה שגר אצלנו והסביר למה בכלל צריך טרקטור מיוחד לטיפול בכותנה.
על הסימולטור ויתרנו וגם על הסרט (אבל רק בגלל שהילדות הגיבו בעצבנות לקולות החיתוך שהגיעו מסדנת התיקונים – שם עוד טרקטור קשיש משתקם מעבר לקיר השקוף). אולי בפעם הבאה.


אהבה. אני מאמינה שאי אפשר לזייף אהבה.
זאת לא בעיה להקים מקום שיכוון לפנטזיות של בנים קטנים, בינוניים וגדולים. זה ממש קל לאסוף כמה טרקטורים ישנים, לצבוע אותם בשלל צבעים ולהציב לידם מדרגות קטנות כדי שכולם יוכלו לטפס וללטף.
אבל זה לא הסיפור.
די ברור שמאחורי הפרויקט הזה עומד גבר מאוהב. רק שיגעון של אהבה יכול לגרום למישהו לאסוף גופות מכל הארץ, לנתח, להשתיל, לעשות טיפול קוסמטי, חלק מהם ממש להשמיש ובסוף לצבוע הכל בירוק.


בדרך החוצה עוברים בחנות מזכרות קטנה עם מתלה ועליו כמה חולצות שאייל רץ וקופץ ביניהן ועל המדפים המוני טרקטורים בשלל גדלים, החל מקטנצ'יק שאפשר לתלות על המפתח וכלה בכזה שילדות קטנות יכולות לנסות להרים את הכף שלו כשהן רוכבות עליו ועושות איתו דווארות בגןשעשועים.
כשעברנו שם דמיינתי מה היה קורה אם היו לי בנים.
היה לוקח לי שעות לקלף אותם מהטרקטורים שבתצוגה, הייתי צריכה להשאיר כופר רציני בחנות המזכרות בדרך החוצה וכמובן, כולם היו צוחקים עליהם כי הם היו הולכים עם שיער פזור ושמלות.


ג'ונדירלנד , כפר תבור
פתוח בכל יום פרט לשני בין השעות 9-17 כניסה לאדם מעל גיל 4 – 37 ש'

2 Comments

הגב