יום שני, 04 ספטמבר, 2006, 03:01

אש, יא משוגעת

אני לא זוכרת איך זה ילדה בת שנה ושמונה. בעצם שנה ותשע, כמעט. יואו, כמה מהר הן גדלות, אני צריכה למצמץ פחות.
אני לא זוכרת איך זה ילדה בת רבע לשתיים.
כשאור היתה בגיל הזה היינו בטיול לניו אינגלנד אז יש לי רקע לחפש בו את התמונות המתאימות. זוכרת שהיא צעקה לתוכי "תותי!", הסתכלה לתוך מיקרוסקופ, עשתה בלגנים אבל לא היתה מופרעת. נטע מופרעת.

איזה משחקים מתאימים לגיל הזה? איזה ספרים?
כל הספרים הפשוטים עם הבלונים ופלוטו ארוזים עדיין, בחתיכות (מתי הם כבר יבינו שאת הספרים האלה צריך לייצר מהחומר של הקופסא השחורה?), הספרים שהיא נחשפת אליהם אלה הספרים של אור. אור אוהבת הרבה טקסט.

(הנה נטע מדגמנת "חשבוניה" או אולי "למה ההורים שלי לא יכולים לתת לי צעצועים נורמליים" או שמא "מעניין אם החרוזים האדומים הם בטעם תות")

אור גוזרת – נטע גוזרת. אור משחילה חרוזים קטנים – נטע אחריה. אור משחקת משחקי דמיון – נטע מביאה לאבא סלט דמיוני על צלחת המשחק ("אבא, אבגיה, הםהם"). אור בונה – נטע מפרקת.
אני לא מצליחה להבין מי המקופחת פה, זאת שנחשפה למשחקים האלה מאוחר, מה שנקרא – בזמן, או זאת שבמקום לשחק במשחקים שמתאימים לגיל שלה היא יושבת בריכוז ומנסה שוב ושוב להכניס את החוט לתוך החור.


אבל מתחת לחזות הקולית מסתתרת בסופו של דבר נטע שלנו, זאת שיותר מהכל אוהבת אוכל, רצוי זה שמגיע מ"ימין" אבל גם מהמקרר זה בסדר.
כך יצא שהיום, כשניסיתי להוריד אותה מהרגל שלי בשביל לצאת מהבית, לקחתי אותה לחדר המשחקים (כן כן, יש לנו חדר משחקים. יש לנו ה מ ו ן חדרים בבית החדש שלנו), פתחתי קופסא של "סברס" (כשאני חושבת לעצמי – סברס מתאים לגיל הזה? היא יודעת מה עושים עם זה?) ואמרתי לה – "תראי איזה יופי! סברס!"
ונטע, באוטומט שלה, שמעה "תראי" והגיבה ב"wow".

וואו, סברס.
והכניסה אותו לפה.


אני חושבת שאוצר המילים המתפתח של ילד יכול להעיד הרבה על עולמו.
שתי הילדות שלי התחילו עם "אבא", "אמא", "מים" והמשיכו עם שמות של חיות וירקות.
אבל אני לא זוכרת שאור אמרה בגיל הזה משפטים (בשפה משלה או סתם בהיגוי מקורי) כמו "אני אוהבת אותך" , "עצור!" (במובן – חכה לי) ו"אני רוצה לבוא איתך".

אז זה נכון מה שאומרים.
ילד ראשון, תמיד במרכז, אפאחד לא מנסה לברוח לו, ללכת בלעדיו,
מקבל תשומת לב בשפע ולא צריך לפזר הצהרות אהבה בשביל שישימו לב שגם הוא פה.

אבל מצד שני ילד ראשון מקופח.
אין לו אח גדול!


כמו שאמרתי יש לנו שפע חדרים. אחד משמש לשינה ואירוח (נגיד. אפאחד עוד לא יודע שאנחנו פה וגם מי שיודע – זה ממש רחוק).
השני הוא חדר ארון (זאת אומרת – יש בו ארון. והרבה חדר מסביב). אנחנו גם משאירים בו את המגבות ליבוש ואת הקרטונים לפירוק.
השלישי הוא מרכז הבית, החלל שצמוד למה שהיה פעם מטבח (ולא עוד. אם נקרא לו "מטבח" אז כל שאר המטבחים יעלבו ויבואו לנו בחלומות ויעשו לנו רעש עם תרוודים. בשביל מה אנחנו צריכים את זה?) שאיכשנו יצא שהנחנו שם את ארגז המשחקים הראשון שהבאנו ומאז זה נתקע (וזה מעולה ככה כי בחדר קטן המרחק בין "לגמרי מסודר" לבין "ברדק מהגיהנום" קצר יותר, וזה הולך לשני הכיוונים).

נגמרו החדרים.
אופס! מה עם האוכל?


המרפסת שטופת השמש ומרובת התריסים הופכת בימים אלה למטבח מאמם.

היום המקרר הגיע ועכשיו הוא מזמזם ומנעים את שנתנו (בערב, כשאור הואילה לחזור הביתה מקיטנת הופ היא פתחה את המקרר וערכה לנטע סיור מודרך. הן מתות על המקרר. התחביב שלהן זה לפתוח אותו, להשתזף באורו הצהוב ולשלוף ממנו דברים שבאים בקופסאות קטנות או בקליפות של ביצה. את האחרון הן בדרך כלל שומטות בדרך ליעד).

עדיין צריך לארגן מעמד לכיור הנירוסטה החבוט שקנינו בשוק הפשפשים ואיזשהו ארון שיחליף את מאורת העכברושים בנישה (איך אני גורמת לבית שלנו להישמע מפתה, הא?) ועוד קצת מקום לחמרי גלם וכלים ויהיה פה מטבח בונבון.
חכו חכו.


גם אור עקשנית. את זה ראינו עוד כשהיא היתה בגודל של בוטן (היה שם משהו בקליפה, זה היה ברור).
אבל נטע היא גם עקשנית וגם יש לה חוכמת רחוב של ילדה שניה שיודעת שאם היא לא תלקט פירורים מהרצפה – לא יהיה לה אוכל ואם היא לא תחזיק את המכנס של אמא עם השיניים – אמא תעלם פתאום ואם היא לא תלמד את הטריקים הקטנים והמלוכלכים של האנשים הגבוהים עם הגישה הנוחה למתגים של האור ולפריזר ולכל המקומות השווים – הם יעבדו עליה שוב ושוב.
אז היא קטנה וחכמה ויודעת להגיד "אה-אה" (יש לקרוא בניגון עולה ויורד שמשמעותו – היית מת) בלי להרים את הראש ממה שהיא עושה כדי שלא תחשוב שהיא מתרשמת ממך.
קשה להשגה.

אבל אני, יש לי יתרון. אני גם גדולה ממנה ב30 שנה וגם יש לי את "ימין" הפופולרי ו"שמאל" – האח המפגר שלו.
אז היום עליתי על טריק חדש.
אחרי שהחלטתי שאין יותר הנקות להיום, זאת אומרת עד ההנקה של ההשכבה, זאת אומרת אין ציצי בחצי שעה הקרובה, התחלתי לנפנף בו (לא ממש, רק בהצהרות, כן?) בכל פעם שהיא באה עם ה"אה אה" הזה.
דוגמא: נטע, את רוצה נונו במיטה לפני השינה? אז תפסיקי להשפריץ עלי מים

זה הלך מעולה איזה 4 פעמים עד שהיא קלטה שהיא משלמת שוב על אותו מוצר, ועוד על מוצר שאפאחד אחר לא רוצה והיא מקבלת במילא בסוף, לא משנה מה.

(אבל באמת היה נחמד הציות הזה. אני אנצור אותו לנצח).


ווי ווי. רציתי לספר לכם על השריפה שהיתה אחה"צ בסמדר.
אתם מריחים את העשן שנדבק לפוסט הזה? לא? אז מאיפה הריח?
(אה, מסל הכביסה של הכבאי האמיץ יובל שנלחם בגבורה באש עם צינור גומי חצי צול)


הערב הבאתי לכאן קרטון שהבטיח "מצעי יחיד ופיג'מות קיץ" (ככה זה, אני יודעת בדיוק מה יש בכל קרטון. לקח לי 100 שנה לארוז את הבית אבל עכשיו אני יכולה למצוא כל כפכף ומיקסר בקלי קלות).
אני מתה על פיג'מות.

אז אחרי המקלחת שלפתי לי מהקרטון איזו כתונת עם פיל (כל כתונת היא עם פיל, אחרת אין לה זכות קיום) והתכוונתי ללבוש אותה.
בדיוק באותו הרגע הגיע משב אויר קריר והזכיר לי איך הלכתי אתמול לישון בספטמבר והתעוררתי בחדר קירור. כאילו מישהו שיחק במשך הלילה במערכת המיזוג של היקום והעביר את הכפתור מהשמש לפתית השלג (או להיפך. אני אפפעם לא מצליחה לזכור למה הסימונים מתכוונים) .

אז לבשתי מכנסיים ארוכים חמים וחולצה ארוכה ותחתיה את גופיית ההנקה המשוכללת שלי (כשבראש שלי אני שומעת את אמא שלי נקרעת מצחוק ושואלת אם אני רוצה גם מעיל פרווה. תמיד היא מציעה לי מעיל פרווה. נראה לי שבכלל אין לה והיא סתם עובדת עלי) והלכתי לתת לפינצעלאך את זה שאני עושה לו פרומו כבר חצי שעה.
נו, "ימין".


ובכלל לא הספקתי לספר לכם על החצר.
גם זה יחכה.
בינתיים הנה הצצה קטנה, על תקן "בקרוב" וטוסיק בונוס.

2 Comments

  • ענבר הגיב:

    אז מאז שאמרת שתבואו לישון פה בין שתי חתונות, הספיקה להיות כבר מלחמה ואחריה באו שקט וחצבים ויומולדת ואת עדיין לא באת.נו טוב, בסוף אני הרי נשברת ובאה בעצמי אליכם. אבל זה כבר לקראת סוף החודש. בנתיים אלפי חיבוקים ונשיקות .

  • נעמה הגיב:

    היה יומולדת, אני יודעת, הפעם יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים (תודי שזה חידוש בשבילך). מזל טוב יקירתי.

    (נו,תבואי פה, יא מחבקת)

    (בדיוק היום חשבתי עליך כי שוב עשיתי שוקולד לחתונה. תיכף אני אספר על זה, אולי)

הגב