המסע ליפן ובחזרה

בפינת הקפה יש כמה עוגות. תמיד ביום ראשון שרה מביאה עוגות. הבן שלה לומד עכשיו מגדנאוּת. אני טועמת אחת.
“נתי הכין?”
“לא. זה מהסעודה אצל אהובה. יש לה נכד חדש. ערב לפני הברית עושים סעודה, זה משם” <לא יאמן איך על כל שמחה יש לפחות 3 סעודות> “תאכלי, תאכלי, זה יביא לך בן”
אה. למה לא הזהרת אותי לפני הביס?

ביום חמישי נסענו למפגש ילדים בצורית.
לקח לנו המוווון זמן להגיע כי המפה לא מעודכנת בזה שבין צורית לשרשים אין כביש אלא עמק אבל לא נורא. עכשיו אנחנו יודעים ובפעם הבאה שנגיע לשם (נגיד, ב2009) נעשה את הדרך אך ורק בדרכים ראשיות. חלאס עם התפירות האלה, לא בשבילי.
בצורית, מלבד אהובה שלא ראיתי הרבה זמן, פגשתי משפחה שהיתה חביבה נחמדה ולבבית ושוםדבר בחזות שלהם לא הסגיר את השפעתם העתידית עלי. עד שיצא לנו ממש לדבר וגיליתי עליהם דברים מפתיעים. כמו למשל שהם גרים בחור (בשביל זה לא צריך עיני רנטגן, מספיקה מפה מעודכנת, מה שאין לי אגב) בלי אוטו!.
וזה מבחירה והם ממש מרוצים.
אבל זה עוד כלום.
הם חזרו לפני חצי שנה מטיול של שנתיים כמעט במזרח. קצת וופינג, קצת טיול עם ואן-על-תקן-בית, קצת שוטטות, קצת רביצה. טיול כהלכתו. אה, כן, שכחתי את התבלין הסודי - יש להם 3 ילדים.
כשהם יצאו מהארץ הקטן שבילדיהם היה בערך בן שלוש. (כן, אפשרי, בטח).
וככה בעוד אנחנו מדברות, נ’ ואני, וקשת על הידיים שלי עושה מהפכה, ואני לועסת אבל לא מרגישה ממש את הטעם בגלל ההלם, אני מתחילה להבין שאני מתרגשת ושבראש רצים לי חישובים (בעוד שנתיים היא בת שלוש) ומחשבות (זה אפשרי, אני לא צריכה לחכות המון שנים), ועוד מחשבות (איזה מזל שלא קנינו בית. צריך להשיג מכולה בשביל הדברים שלנו) ועוד חישובים (איזה משקל ילדה בת 7 יכולה לסחוב?).
כשהארוחה נגמרה כבר היה לי ברור שזה זה. השלמתי את הפרט שהיה חסר - הילד הבא. הוא פשוט יצטרך לחכות.

כשחזרתי הביתה כבר היו לי כל המספרים.
עוד שנתיים. לשנתיים.
בלי חיתולים, בלי מנשאים, ילדות שהולכות על הרגליים שלהן וסוחבות תיק קטן.
ולהתאפק כמובן.
הכיוון לא ידוע אבל יש מספיק זמן בשביל לחשוב על זה ולשנות את דעתנו כמה פעמים ובעיקר להתענג על הציפיה.
אחת כמו נטע אבל לא נטע, אחת כמו אור אבל לא אור ואחת בת שבע שזה לא כמו שומדבר שאני מכירה.

והבן הזכר, שיהיה זכר, אין לי בעיה עם זה. בן, בת, לא משנה. במילא הוא ילבש שמלות. זה מה שיש.
רק מה, שיחכה ל2012.