יום ראשון, 24 אוגוסט, 2008, 22:21
אזהרה
לקח לספר די הרבה זמן להגיע אלינו הביתה. ראינו אותו אצל כלמיני אחים שלנו אבל איכשהו הם כל הזמן היו באמצע שלו ולא יכלו לתת לנו אותו.
בסוף יובל הלך לספריה וחזר איתו ועם עוד כמה.
כדרכם של ספרים קטנים ורזים (או אולי כדרכו של ספר שהושמץ על ידי קוראים קודמים) הוא שקע בתחתית תיק הספריה כך ששתיתי לפניו את "מים לפילים" וצללתי לתוך "קרוב להפליא ורועש להחריד", שניהם מתורגמים, שניהם לא מכאן, שניהם מקפצים בין זמנים ומקומות כמו שאני לא כלכך אוהבת (אני מעדיפה סיפורים בקוים ישרים), שניהם נהדרים.
אח"כ העדפתי על פניו את התרגום החדש והמוער של "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" שקראתי כבר בעבר בתרגום אחר ובלי הערות ואני לא זוכרת ממנו כלום (בכל זאת עברו אולי 15 שנים ואני צריכה הרבה הרבה פחות).
בינתיים יובל גמר את "על פני הבריאה כולה" כשהוא מתפעל קצת פחות ממני (מה, זה היה שוקולד חלב עם אגוזים. לגמרי!) ופתאום גיליתי שאנחנו חולקים ספר.
גיליתי את זה כשהוא התחיל לזוז מהמקום בו השארתי אותו ולצוץ על הספה בה הוא נוהג לקרוא.
וגם הסימניה זזה.
זה די גרוע כששני אנשים קוראים ספר אחד. בו זמנית, במקביל, לסירוגין, לא משנה. צריך להיות תאומי קריאה מיוחדים בשביל שזה יצליח, ואנחנו לא.
אני זוכרת נסיעה לצרפת לפני כמה שנים. יש לי בראש תמונה ברורה של חדר האירוח שלנו, עם חצר גדולה ונחל מאחור וגשם וקצת קור ואני מייחלת לאמבטית קצף חמה וארוכה.
שלו.
כי הספר שלי כבר נגמר והוא הביא "מישהו לרוץ איתו" (שגם רץ היטב וגם עבה).
אני את הלקח למדתי.
כשגילה שאני כבר בערך 10 עמודים בתוך הספר (זה ספר מזדחל) הוא נסוג בנימוס והלך לחוג מעל התיק.
"את זה את קוראת?"
לא.
בשלב הזה אני נואשתי מהספר השמנמן והאיטי עם אינסוף ההערות שאני לא יכולה לוותר על קריאתן (אם מישהו טרח לכתוב זה בטח חשוב, לא?), וגם קצת נגמר לי האוויר מצלילת העומק לתוך כמה ספרים ברצף וגם ראיתי שזה משפיע לרעה על הקשרים בתוך המשפחה אז הרפיתי.
זה איפשר לי להבחין היטב באנחות של יובל,
בעצירות שלו שכללו השלכה של הספר ואמירות מסוג "די, אני לא יכול יותר".
ראיתי שהוא מפחד כי העסק תופס תאוצה ולספר רואים את העצמות דרך העטיפה.
מדי פעם הוא עצר וביקש לקרוא לי קטע.
אחרי קטע אחד או שניים אמרתי שדי. לא אוהבת ככה. אחר כך אני קוראת ולא יודעת אם מה שמצלצל לי מוכר זה צלצול ישן או חדש.
מתישהו הספה לא הספיקה. זה גלש למקומות וזמנים לא מתאימים.
היתה נסיעה אחת, לילית, בה הוא ביקש שאוותר על מושב החולמים לטובתו ואנהג בעצמי.
בזמן שנהגתי הוא הדליק מנורה (זאת שלא מדליקים כי זה מפריע לנהג) וקרא.
אחר כך בפארק הוא ישב בין כל המתקנים והרעש והילדות שלו שנפלו מאופניים או הרימו את אחותם נגד רצונה או סתם רצו שיראו אותן
וקרא.
את ההודעה על סוף הספר קיבלתי בתוך פרץ של יבבות ומחמאות נרגשות אבל למרות זאת לא חטפתי אותו מידיו. נתתי למתנה הזאת שהיתה גדולה ומרשרשת ועם ריח טוב לחכות לי עוד קצת.
גם ציפיה זה משהו להתענג עליו.
שלשום התחלתי ומיד הבנתי על מה הוא מדבר.
בהתחלה הגבלתי את הקריאה רק לזמנים קצובים. שמתי אותו בחדר הכבוד.
הייתי פותחת, קוראת קצת, נאנחת וסוגרת.
כמו שוקולד משובח במיוחד ובנוסף גם נדיר וקשה להשגה לקחתי קוביה בכל פעם, סגרתי את העטיפה על היתר ושמתי בקופסא בתוך קופסא על מדף גבוה.
כמה קוביות כבר אכלתי, כמה נשארו.
וכמו עם שוקולד אני רואה איך מקוביה לקוביה אני מוותרת על המדף, אחר כך על הקופסאות והיום כבר מצאתי עצמי יושבת ושותה שורות. כשזה מגיע למאיר שלו (או לשוקולד) אני חסרת תקנה.
עוצרת מדי פעם רק כי חייבת, כי יש ילדה שצריכה אותי, כי צריך לשתות מים.
הוא כזה.
כזה.
הוא רוקד את השפה. הוא שר את הסיפור.
וכשהוא מנגן את העלילה אני מוצאת את עצמי משתוקקת. למקום, לזמן, לאנשים וכמובן לאוכל.
אבל בניגוד לספר בישול – את הספרים שלו קוראים גם כשזה לא ממש מתאים ואני נאלצת לאלתר תחליפים.
באמצע הלילה הכנתי לי סנביש עם חביתה וחריף (גםכן סנביש, נשארו קצוות של לחם אבל לפחות יש אריסה במקרר).
היום נמלאתי פתאום תשוקה למלפפונים חמוצים ואחרי שקניתי קופסת שימורים ועם הביס הראשון אמרתי לעצמי "חיקוי חיוור" הבנתי שאל המלפפונים מהסיפור אני מתגעגעת.
את סוף הסיפור אני יודעת. קראתי איזה ספוילר של מישהו שלא טרח להזהיר (בעל טור בצהובון רב תפוצה) אבל זה לא נורא. אני לא מבינה רמזים וממש נח לי לחבר את הנקודות כבר עכשיו, כשאני כבר יודעת איזה ציור אמור להתקבל בסוף. זה לא גורע מאום מהתענוג שלי.
"אין עליו. יותר טוב מסטיינבק" לחשתי לחישה מאוהבת ליובל והוא הזכיר לי שזה מקורי וזה מתורגם וגם כשהתרגום יפה (נאמר, של אהרון אמיר) מפסידים משהו.
אולי.
עכשיו אנחנו לוחצות חזק על הברקס, נראה לנו שאנחנו כבר אחרי אמצע הספר, קוראות לאט, את הסוכריות הקטנות שמתחבאות בפנים אנחנו מוצצות ולא לועסות ומאמנות את השריר של האיפוק וההתאפקות.
אחרי שיגמר אעשה סיבוב נוסף על כל החמישה הקודמים. יש יתרונות בזכרון עלוב.
9 תגובות
נו! איזו רעה!
תגלי לנו איך קוראים לספר ? או שפיספסתי (ועברתי כמה פעמים על הפוסט לחפש)
מהסנויש והמלפפונים החמוצים הבנתי על איזה ספר את כותבת. בדיוק התחלתי לקרוא אותו עכשיו.
את מתכוונת ליונה ונער? (זה לא ספוילר להגיד את זה אני מקווה…) גם אני רק עכשיו גמרתי להניק אז אני לא זוכרת בדיוק מה אכלו שם זה משם אבל את הלימונים אני זוכרת. אכן ספר מצויין. כבר הרבה זמן הוא איתי. אני חושבת שקראתי אותו לפני הלידה ועדיין אני זוכרת אותו בבירור. לא כל החמישה הקודמים טובים באותה מידה, ראי הוזהרת…
את שאלימר הליצן כבר קראת?
קראתי את כולם ואני אוהבת אותם במידה שונה ומשתנה ואולי עכשיו עם קריאה רצופה שלהם אוכל סוףסוף להסביר לעצמי כמה עניינים שטורדים את מנוחתי (למשל האם תמיד האמהות והנשים כאלה חכמות והגברים רופסים? אני זוכרת רק גבר אחד מוערך).
לא מכירה את שאלימר הליצן. יבדק, תודה.
נו, זאת כבר ממש אינטרפרטציה שכולה בעיני הקוראת. כשאת אומרת רופסים את מתכוונת כוחניים ודורסניים? ככל שאני חושבת על זה, פונטנלה ממש לא מתאים למיון הזה, והקודמים כבר ברובם היטשטשו לי לעיסה אחת אז אני לא יכולה להתייחס לפרטים. אני רק זוכרת שכולם גרסאות שונות של אותו ספר בעצם. מזל שזה ספר שאנחנו אוהבות…
ואני עוד מחזיקה ממך בתור אחת שזוכרת. רופסים, דורסים, תסכימי איתי שכל אמרות השפר ומשפטי המפתח החכמים, מקורם בנשים? ברב הסיפורים? לא משנה. עוד מעט אני אקרא הכל ואוכל להתבלבל בצורה מעודכנת בין הסבים לאבות לדודות.
אז תגידו יונה ונער יש פה נשים אחרי לידה (שנתיים אחרי…, אבל מי סופר) שהזיכרון שלהן לא משהו תודה, ייבדק בקרוב
בביתו במדבר. יש סנדוישים שלא שוכחים, אפילו עם מוח שמאל טוטאל לוס. <וסליחה על הספוילר… לא יכלתי להתאפק..>
<וגם – תודה על הפוסטים היפים.. והטעימים…>