המסע ליפן ובחזרה

היא נפלאה. היא פעלתנית וצחקנית וזוחלת ונעמדת על מה שאפשר ושולחת ידיים לכל הכיוונים.
בארוחות אנחנו מצטמצמים על חצי שולחן ומשאירים לה את החצי השני עם איזה פרח של ברוקולי (היום היה לה ברוקולי בקקי!) או חתיכת אבוקדו או נבטים של תלתן.
נבטים זה מעולה! הכי מתפזר!
דברים מריחים היא מורחת על עצמה ועל השטיח
דברים קשים היא מטלטלת ועושה הוקוס פוקוס (לא לחינם היא מכונה קץ' הקוסמת)
אבל הכי הכי הרבה, היא אוהבת מזלגות וכפות מהצד הצר שלהם, להכניס לפה ולהשתנק כשזה מגיע לענבל.
ולמשוך צלחות וקעריות אל מחוץ לשולחן.
אנחנו אוכלים בקרמיקה.

כשאני מיניקה אותה על המחשב היא מסיימת מהר ומתישבת כדי לראות מה קורה אם לוחצים על כל הכפתורים בצד שמאל בו זמנית.
כשאני מיניקה אותה על הפוף היא בודקת מה קורה אם מושכים את הפטמה לכיוון אחד ובעזרת הידיים דוחפים את כל השאר לכיוון אחר תוך צביטה בציפורניים.
מה שקורה זה שאמא צועקת ("קץ'! אני לא סטייק!")

קראתי עכשיו שלעיסת פטמה זה סימן מוכנות למוצקים.
אז אני נותנת לה מוצקים.
אז היא זורקת אותם על הרצפה.

אי אפשר להשאיר אותה וללכת לחדר אחר כי היא תפתח ותשכלל את אומנות ההזקה העצמית
או שאחותה תאהב אותה חזק מדי
או משהו.

אז או שהיא עלי, לועסת אותי
או שהיא עלי לועסת לי את הספר שלי (זה שאמר שהיא מוכנה למוצקים)
או שהיא עלי על המנשא.

הכל עם מנשא. הכל.
חוץ מהדברים שאי אפשר. אז אני לא מקפלת כביסה ולא מעבירה את בגדי החורף מהארגזים לארון. אולי באביב נצליח.
וכשאני מצליחה לחלץ עצמי מהפוף והלעיסות והולכת להכין אוכל לעם הרעב (כשאני רעבה אני עצבנית) הולכות אחרי ילדה או שתיים ורוצות לעזור אבל אני לא רוצה עזרה עכשיו כי אני רוצה לתקתק את הארוחה מהר לפני שהקץ' תיזכר שהיא רעבה ואני אצטרך לעשות הפסקת נוֹנוֹ כשיש משהו על האש והכנת הארוחה תתארך ונאכל ארוחת צהרים בארבע.
ואז אני לא נחמדה לילדות שלי שמלאות כוונות טובות ורעב גדול.
מנפנפת אותן מהמטבח עם פלפל או נביחה.

כמו מירוץ. לרצות לעשות דברים אבל לא להצליח ובין לבין להצליח ולהתעייף נורא.
להגיע לסוף היום עם הלשון בחוץ בלי לעשות כלום. רק תחזוקה שוטפת, שלוש ארוחות, כביסה אחת, פעילויות חוץ, פעילויות פנים.
לא זוכרת שהיה ככה עם קודמותיה. אולי בגלל שאז לא היה אבא בבית. היום יש אבא, התרגלתי לטוב. כשהוא עסוק מדי אני פשוט קורסת.

איזו עייפות.
אני חולה על התחת שלה.