המסע ליפן ובחזרה

פעם לא ידעתי מהחיים שלי. אבל איך יכולתי לדעת?

לומדים.
בגלל זה עם נטע הכל הלך הרבה יותר חלק מאשר עם אור.
ההנקה הלכה חלק, למדנו מהר איך לישון (יחד) בלילה, לא טרחנו להביא מיטת תינוק הביתה (גילינו שהרבה יותר קומפקטי לשים כביסה נקייה בסלים), ויתרנו על ריסוק של אוכל, עשינו את כל קיצורי הדרך המתבקשים להקלה על החיים.

אבל ילדה בת 3 ורבע יש לי בפעם הראשונה. בזמן שנטע מגיעה הרבה יותר מהר לכלמיני מקומות - אור עדיין נשרטת מקוצים בדרך שהיא סוללת.

עכשיו זה “מה במשבצת”.
זה משחק קופסא שכולנו מכירים מילדותנו. הקופסא שלו גדולה וכבדה וילד לא יכול להוריד אותו לבד מהמדף אבל שלא ינסה כי במילא מישהו צריך להסביר לו מה לעשות וגם לשמור שלא יערבב את החבילות (10 במספר) כי אח”כ למיין אותן בחזרה למקום זה חצי יום עבודה (מניסיון).

הרעיון של המשחק הוא שיבוץ קלפים בתוך טבלא של 4X4 משבצות.
יש חוקיות, יש קלפים מנחים בשוליים, יש רמת קושי מתגברת משלב לשלב, יש צבעים, יש צורות ויש חוברת הסבר להורה המתקשה.

היום, יש להניח, לא הייתי מכניסה את התועבה הזאת הביתה אבל לפני שלוש ורבע שנים (כמעט) החלפתי אותו ב”שילב” תמורת כלמיני צעצועים שכבר אז (כשהייתי לא מפותחת וכל זה) הצלחתי להבין שהם מיותרים. תועפות כסף הוא עולה.
בינתיים הוא הבשיל על המדף בחדר המשחקים אצל ההורים שלי עד שנקטף.

יום אחד, באיזה פרץ התלהבות מזה שהילדה שלי חכמה לקחתי את המשחק ושיחקתי איתה את שלב 1.
בשלב הזה צריך לשים תחת כתם צבע את כל הציורים בצבע הזה.
אור הצליחה להבין על מה אני מדברת אבל התעקשה לסדר את הקלפים בדרך שנראית לה תוך התעלמות בוטה מהגבולות שמשורטטים בקוים עבים על הלוח.

נסענו, חזרנו, עברה חצי שנה מאז הפעם הקודמת ושוב המשחק הזה פרוש.
הפעם אור מסדרת את הציורים תחת הצבע המתאים וגם מסבירה לי, שאני אבין.
יופי לי.
לא, לא יופי לי.
מה מטריד אותי?

אח”כ יובל אומר לי - את יודעת איך צריך לקרוא למשחק הזה? think inside the box.
כזה משחק דפוק. מקבע. אין בו שום חופש, שום יצירתיות.

לא מזמן היא לקחה אותי לחדר ובקשה שאשחק איתה.
מוחנפת מתשומת הלב ומזה שבחרה לשחק דווקא איתי (אחרי שהיא נצמדת כל הזמן לשפע הסבא סבתא שסביבה) אני שואלת, “במה נשחק?”
אוי, לא זה…

היא פותחת את המשחק ובוחרת את שלב 3. 3?!?
“עשיתי אותו עם סבתא”.

היא מסבירה לי להוציא את כל כתמי הצבע מערימת הקלפים ואז היא מסדרת אותם בסגנון חופשי סביב הטבלא לא איך שצריך לסדר אותם. אני קצת נרגעת כי נראה לי שלא באמת היא עשתה את השלב הזה עם סבתא.

רגע לפני שאנחנו מתחילות לשבץ את העיגולים החצויים סבאשלה נכנס לחדר.
“יואו, יש כאן דומינו. את יודעת לשחק?”
“כן”
“בואי תראי מה אני עושה”

הוא מתחיל לבנות מגדל מורכב מהקוביות ואור עוזבת את המהבמשבצת ונותנת לי הזדמנות להעלים אותו בשקט.
היא מצטרפת לסבא ושמה קוביה ועוד קוביה ביד יציבה וחיוך רגוע.

“בואי אני אלמד אותך עוד משהו”

והוא מקים שורה של קוביות ואח”כ מפיל את הראשונה.
אור לא יודעת את נפשה מרב שמחה (קופצת קצת, מנופפת בידיים ואומרת בהתרגשות: “אני שמחה!”).

חייבת להחזיר באותו מטבע היא מחייכת אליו: “עכשיו אני אלמד אותך. תראה”
והיא ממציאה טריקים חדשים שרק היא מבינה, ובונה עוד שורה של אבנים וגם בנין גבוה ממש. ואז ממשיכה הלאה.

אני נרגעת.
הילדה צלחה את שלבים 1 ו2 של מה במשבצת (אח”כ סבתא תודה שגם את 3, אבל עם הרבה הכוונה. לא נחשב) ועדיין מסוגלת לסדר את כתמי הצבע “איך שאסור”, עדיין מסוגלת להתלהב משימושים אלטרנטיביים לקוביות דומינו (וגם להגות כמה בעצמה). הילדה שלי לא התקלקלה.

פשיווווו.