אתר המנשאים הישראלי
עכשיו זאת תקופה קצת קשה.
הקשתיאל מאוד אוהבת את אמא, במיוחד על הידיים בעמידה ואם אמא יושבת אז עם חולצה מורמת (הפכתי לשקית שוקו ע-נ-קית). היא מסרבת בתוקף למנשא (יעבור לה. יעבור לה או שינשרו לי הידיים), כלכך מסרבת שכשאני מניפה אותה לגב היא מטפסת עליו ומאיימת לקפוץ לי מהכתפיים. אין מצב.
נראה לי שעדיף לפעמים להחזיק תינוקות בחושך. שלא ידעו מה הם מפסידים.
הנה קשת, שתתה רסק ירוק בהתלהבות, אכלה כל קרקר חי מוזר וכל קציצה חדשנית כי זה היה מותר והשאר אסור. מאז שקיבלה אישור לאכול הכל - היא נוהה אחרי פחמימות, כמה שיותר ריקות יותר טוב ודברים ירוקים היא יורקת.
ולא רק אוכל. בגיל שנה לקחתי אותה לראשונה בעגלה ומאז היא התחילה ללכת ומסרבת למנשא. רק על הרגליים שלה או על הידיים של אמא או בעגלה. לא יודעת איך היא אבל לי בהחלט יש מחסור במגע. וכשאני מתישבת איתה היא מיד מרימה לי את החולצה ואז אחות שלה באה עם רגשות הקיפוח המתורגמים לתחכום ותחמנות של ילדה מרכזית ומתמקחת איתי על הנונו-בוקר שכן או לא קיבלה וסוחרת בחלקי חלקים מהנונו-אישוֹנו שהיא אמורה לקבל בעוד 10 שעות כשנלך לישון
נטע: אני רוצה נונו אישונו קטן עכשיו ודי. אני לא ארצה במיטה
מקבלת
יובל: אבל את לא תקבלי אחכ במיטה
נטע (בחיוך ממזרי): אני כן אקבל…
(אני רכיכה, כזאת רכיכה)
מילא העיפות של הידיים שלי וכל השוקו, זה שאני לא יכולה לעשות כלום די משגע אותי.
פעם הייתי שמה אותה על הגב, שגר ושכח. הולכת לבשל, לנקות, לעשות מה שבא לי.
לא אכפת לי שאני לא יכולה לנקות עכשיו (הלוואי והכביסה תברח 
) אבל אם אני לא אוכלת אני עצבנית. והילדות שלי גם.
אז אני מחכה לרגע שהיא עסוקה (נגיד, פותרת איזו משוואה ריבועית) ומתחמקת למטבח. כמו עכברון שיצא מהמחשכים לשדה שטוף שמש אני מתמתחת, פורשת אברי, מעבירה מבט על תכולת המקרר ושאר המטבח ותוקפת. מתחילה 8 דברים במקביל כדי למצוא את הדרך ללטף את החיך של הילדות שלי.
זה לא שאני דואגת שיקרה להן משהו אם יבחרו לא לאכול את האוכל שלי. אני רק מתחרפנת מה”אמא אני רעבה” הזה שמגיע בד”כ שעה אחרי האוכל. יש פה ריקוד של שניים ואני לא יכולה לדרוך להן על הרגליים בעקביות.
ובעוד אני עם חלב שומשום בבלנדר, אבטיח בקילוף, פירות נאספים לשייק של נטע (יודעת בדיוק מה צריך להיות בו ובאמת יוצא מצויין), מריחת כמה פרוסות לחם עם חמאה (”ודבש! אני רוצה עם דבש!”), איסוף ירקות לסלט של אח”כ, בישול חומוס ומחשבות על עוגת יומולדת הן מתחילות לזלוג למטבח עם “אני רעבה”, “למה של אור יותר גדול” (עוד לא החלטנו מה של מי, מה יותר גדול?), ואחת שנתלית לי על המכנסיים וצועקת.
עכשיו אותו הדבר אבל עם יד אחת.
אבל זה לא רק זה שצריך לאכול.
אני אוהבת שמעניין לי באוכל. אוהבת לנסות.
נכון שלפעמים זה טורח (בעיקר בהקשר של הילדות שאני מרגישה את הרעב שלהן על העור שלי עוד לפני שהן מרגישות אותו בקיבה שלהן וזה מטריד אותי) אבל בד”כ נעים לי ללכת בדרך לא מוכרת. הרפתקה.
בתקופה האחרונה אני ביבשת של האוכל החי וזאת יבשת מגניבה לגמרי. זה ממש ספורט אתגרי. לפעמים זאת מלחמה עם דוב ביד קשורה ולפעמים זאת צניחה חופשית. אבל איזה סיפוק כשמצליח.
<השבוע זה השבוע של היוגורט מהקשיו. יצירת מופת!>
אז אני מגיעה למטבח, כולי כוונות טובות להחליק אותה, להגיש בצהרים, השעה שהכי קשה להגיע אליה עם אוכל מבושל וגם הכי לא מתאים לאכול כזה, פירות. אבל אז לוכד אותי החומוס או שבא לי להכין פסטה מקישואים ואני מוצאת את עצמי צוללת לתוך פרויקט שלוקח שעה עם רוח גבית, אבל עם זומזומזום וילדה על הרגל זה יביא אותי לאחהצ ולעצבים.
למה אני עושה לי את זה.
למה.
אולי כי אני לא יודעת אחרת.
היום החלטתי להכין להן אוכל של ילדים נורמליים.
הכנתי קציצות עם רוטב עגבניות ופירה (שעה נטע הסתובבה סביבי ושאלה אם הפֶרִי כבר מוכן. מרגע שהתחלתי לקלף את תפוחי האדמה היא עלתה על כיסא להשגיח שהפרי לא יברח).
אחת אכלה שני ביסים מהפירה וביקשה שאקח מהצלחת שלה את “הדברים האלה” (זה קציצות שאת אוהבת).
אחת אכלה קציציות ומרחה טוב טוב את הרוטב על הפירה. שיהיה מעניין למי שמטפל בשאריות.
אחרי שעה הן היו רעבות.
אוף בשביל מי אני מתאמצת, יכולתי להגיש אבטיח ובזמן שהתפנה להתחבק עם קשת.
אחהצ יובל לקח את הילדות לספריה. זכיתי בשעה וחצי של שקט מוחלט.
יחסי. את הזמזום הפנימי אי אפשר לכבות.
אחרי טיפול בדחופים ובמידיים ובקשים - תהיתי מה הלאה.
שאכין את העוגה ליומולדת של קשת מחר? שאתקתק אותה ככה לבדי?
לַאאאאאא.
מה שווה להכין עוגת שוקולד אם אין עם מי להתלכלך.
החבורה חזרה. זמן עוגה.
אני בגעגועים, שעה וחצי לא ראיתי אותן. עכשיו שיבואו להפריע לי, נראה אותן מעצבנות אותי. נראה אותן.
600 גר’ שוקולד בבן-מארי. במתכנון זה 500 אבל אני לוקחת מקדם ליקוקים. עכשיו גם קשת במלקקות, צריך להיערך.
אחרי סבב ליקוקים מתחיל מחול של נטע סביב הקערה עם השוקולד.
“אמא, כבר השתמשת בזה?”
“עוד לא”
בפעם השמינית (כל הכבוד לשתינו על העקביות) היא החליטה לפקח מקרוב על ההכנה של העוגה, שלא תפספס את השלב שבו הקערה הופכת להיות “לשעבר”. גררה כיסא והציבה אותו בנקודה שהוא הכי מפריע לי לעבוד (אין ספק, זאת הבת של אבא שלה ).
יאללה שיהיה, העוגה הזאת למחר ולוקח לתנור מאה שנה להתחמם. טוב שנזכרתי, צריך להדליק את התנור.
פעם, כשהייתי צעירה, העוגות האלה היו התפקיד שלי. הייתי מכינה שלוש בבת אחת וזה לקח לי פחות זמן ממה שלוקח לי עכשיו להכין אחת (מצד שני, עכשיו אפאחד לא משלם לי שכר מינימום בשביל שאעשה את זה).
הייתי מתחילה בקיצוץ קילו וחצי שוקולד מתוך טבלת השוקולד הענקית (חמישה קילו טבלה. וזה עושה יבלות הקיצוץ הזה). הייתי שמה על האש והולכת לקלף חמאות.
אח”כ הפרדת ביצים מתבנית שלמה (של שלושים). שקילת היבשים (הסוכר והקמח בעוגה הזאת זה משהו סמלי שכל תפקידו להטריד את האופה). מה עם השוקולד? יש זמן. בחישה. חמאה פנימה.
ואז מיקסר וכל היתר. ועוד הייתי צריכה להקציף את החלבונים בשני חלקים כי המיקסר קטן והחלבונים מרובים אבל איזה שקט ואיזו שלווה ואיזה כיף לאחד את הכל בתנועות גדולות כאלה בלי לפחד שהמרפק יתקע במישהי. עם קילו וחצי שוקולד זה לא קיפול, זה עיטוף.
אפשר לטעום?
לא (למה לא?) כן
לא טעים
בטח לא טעים זה קצף של חלבונים בלבד. אל תחזירי לקערה
איזה כיף הילדה הזאת. כמה חבל שקשת לא מספיק יציבה וגבוהה בשביל לעמוד על ידה, בטח היתה נהנית. בטח אני הייתי נהנית אם הייתי יכולה לזוז לאן שאני רוצה. אבא בוא קח את קצ’י.
אני מחליפה את רב הקמח בקקאו (ככה זה. השוקולד שבא בשישיות הוא לא בדיוק מעולה. צריך איזה חיזוק לעוגה). כבר בשלב החלמון המוקצף יש עניין (הקערה עם השוקולד רחוקה ומחוץ לתחום). טעים לה.
נותנת לה כף גדולה שתערבב בזמן שאני שופכת את השוקולד פנימה. נהר של שוקולד. איים על הפנים של אהובתי.
אח”כ היא עוזרת לי עם הקיפול. הפעם כל המסה נשארה בקערה, אין פחת רצפה או שולחן. יש פחת הפה של נטע אבל זה בסדר.
מעבירה את הכל לתבנית ולתנור.
לא את הכל, משאירה לקט שיכחה ופאה על הלקקן ובקערה. שולחת לסלון.
תערובת של הרבה ורוד וחום יש שם. איזה יופי.
יש לי 10 דק’ לתקתק ארוחת ערב.
אוחחחח עשית לי עכשיו אדוות כאלה נעימות של מתיקות בלב ובבטן ובלשון. אפשר עוגת יומולדת עוד חודש? (מותר לקרוא לך אמא?)
שבת שלך תהיה סרבנית מנשא זה…אתגר מקצועי? כמו שהבן שלי הודיע שיהיה רופא. “רופא לא נחמד!”
מקסימה, אני נמסה ממך. (קוראת כמעט תמיד, מגיבה פעם בשנה. סליחה).
שני הבנים שלי ישנים (אחד כי הלך לעבוד בקייטנה ישר אחרי משמרת לילה והשני כי הוא קטן ואת השלוש שעות הראשונות של הלילה הוא דווקא ישן), חיפשתי כבר בכל האתרים של הדירות (בלי למצוא), נכנסתי לבאופן ולפורום האנטרופוסופי (מחפשת פעוטון, מה לעשות) ועוד מעט אלך ליפול לי לידם. אז כדי ללכת לישון עם חיוך נכנסתי לכאן לקרוא אותך. עכשיו אני הולכת ליפול גם עם חיוך וגם עם הטעם של העוגת יומולדת שנורא התאפקתי ואכלתי ממנה רק שלוש חתיכות בפה. תודה.