המסע ליפן ובחזרה

“את זוכרת, כשהיינו ילדים, מה היה היחס לעישון?
כן, ידעו שזה מזיק והכל אבל עדיין עישנו בכל מקום והורים עישנו בתוך הבית, ליד הילדים שלהם, ליד התינוקות שלהם,
היום כבר אין את זה כמעט.
אולי בעוד כמה שנים יקרה אותו הדבר עם ממתקים?”

(ציטוט לא מדויק מפי אמא אחת, כאשר לפנינו שולחן כיבודים מלא עוגיות ומסביבו חג הילד שלה, קצת שיכור)

סוכר.
כמה פעמים אנחנו מציעים לילד שלנו סוכר, מיוזמתנו, בלי שביקש.
אולי כי לנו חסר משהו מתוק באותו הרגע
כי אנחנו מחברים מתיקות בפה עם שמחה וחיים טובים
או כי גדלנו באיזשהו חסר ואנחנו חושבים שהעמסת סוכר על הילד זה ביטוי לשפע או לעושר
או שפרסומת לימדה אותנו ששילוב של סוכר וחלב זאת דרך לגרום לילד לאכול משהו טוב (שני מינוסים זה פלוס?)
אולי אנחנו פשוט לא יודעים. לא מודעים. לא חושבים על זה באותו הרגע.

סוכר משמין.
סוכר לא מזין.
סוכר לוקח, הוא לא רק לא נותן.
סוכר מזיק.
סוכר ממכר

מגיעה למכולת בשביל משהו. בתור בונוס לוקחת חפיסת שוקולד כי הלשון מבקשת והחיך משתוקק. אזורים פנימיים עמומים מחייכים חיוך גדול ומנופפים בידיים בהתלהבות. תחושה של דריכות. יצרים קדומים, חוויות מהעבר, זכרונות של פנים הלחי. אדום, חום, חם ורך.

ילדות, רוצות שוקולד?

אללי. אני הדילרית של הילדות שלי.