המסע ליפן ובחזרה

התכנית המקורית היתה לחגוג שוב ביער הפיות (המכונה בפי שאר האנשים “יער בית קשת”. איך שבוחרים לקרוא לו - היער הזה שלנו) אבל בבוקר התעוררתי מוקדם, מצאתי אויר קר ושמים מעוננים ובשקלול עם התחזית והאינטואיציה שלי בחרתי להעביר את החגיגה למקום בטוח יותר, עם מחסה מקור וגשם.
הודעתי לכולם שחוגגים אצל סבא וסבתא על הדשא.

מרגע שהגענו לשם השמים הלכו והתבהרו, השמש זרקה מעליה את שמיכת העננים והאויר התחמם בדיוק לטמפרטורה הנכונה.
יומולדת של פיה או לא יומולדת של פיה?

בשנה שעברה (יומולדת דאשתקד הוא כמעט תמיד האקס המיתולוגי של היומולדת הנוכחי) קישטנו את היער בפרפרים וספירלות מ”מפל”. שאריות החומר עדיין מסתובבות לי בבית.
היום זה נראה לי די דוחה המפל הזה. זה סוג של פלסטיק. לא חינני בכלל.
הפעם קישטנו את החצר על עציה המושלכים באצטרובלים קטנים (של ברוש) מוזהבים בעזרת ספרי זהב נטול עופרת (לא שידעתי על העניין הזה עם העופרת או שהייתי משאירה אותו בחנות אם היה כתוב עליו בגדול: ” ‘צטערת, יש עופרת”. כשצריך ספרי זהב מסתדרים עם מה שיש. זה עניין של חיים ומוות, you know…). כשריססתי את האצטרובלים כמה ימים קודם הייתי אטרקציה רצינית. הכנתי בעזרתו כמה אצטרובלי זהב גדולים (של אורן מרוצה) לילדים ואני בטוחה שעוד צפויות לי הצלחות גדולות איתו.

אני מודעת לבעייתיות שבפיצול האירועים (”לחברים”, “למשפחה” וכד’). בטח מודעת. אני המפיקה. אבל יותר בעייתי לערבב סגנונות, לחלק תשומת לב בין יותר מדי אנשים ובכלל, בגילנו, כמה יוצא לנו להיפגש “רק בשמחות”?
זה היה אירוע למשפחה.
כיף משפחה.
מארוע לארוע מספר הילדים גדל וזאת ממש לא קלישאה שילדים זה שמחה. זה גם הרבה יותר בריא שיש יותר ילדים בשביל לספוג את החיבוקים והנישוקים של כל המבוגרים האלה מסביב.
הפעם היו כבר 3 ילדים ו3 תינוקות, וזה בלי לספור את אלה שבדרך.
בעדה שלנו זה נחשב שבט קטן, לא?

לא תוכננה שום הפעלה או פעילות או פעלולים בשביל להכניס עניין ליומולדת. התכנית היתה ליהנות מהביחד ונראה לי שהצלחנו עם זה יפה.
התפריט לאירוע הממושך (כמעט 6 שעות) כלל 2 ארוחות. אני מודעת לזה שהסטנדרטים שלי לאוכל טוב קצת שונים מאלה של רב האנשים אבל היה לי מאוד נחמד שכל האוכל היה כזה שאני יכולה לאכול בשמחה ולשמוח שהילדות שלי אוכלות (אילו אכלו ממנו. רגע לפני שהתחלנו התהפכה משאית של שוקולד בכניסה לחצר).
לארוחת בוקר אכלנו פוקצ’ות (פרסמתי מתכון לא מזמן) מקמח מלא של הרדוף (הקמח הזה נותן תוצאות כלכך טובות שלפעמים אני מפקפקת במלאות שלו) וירקות טריים שמתאימים לעונה וכלמיני צ’ופרים מעשה ידי סבא וסבתא - לבנה ודג מעושן (הכי רך שיצא לי אי פעם לאכול!) וזיתים ואבוקדו וכאלה.

גמרנו ארוחת בוקר, שאפנו, נשפנו ומיד התחלנו לחשוב על ארוחת הצהרים (לא יודעת אם ארוחת הבוקר לא היתה מספקת או שזאת איזושהי שריטה ממלחמה כלשהי). הפוגת חרדוּן בשמש ויאללה, להדליק אש.

מתנות. מאוד הטריד אותי העניין הזה של המתנות. ביומולדת של נטע לפני חודשיים באותו המקום בדיוק היה כזה סחרור של מתנות שנראה היה לי שזה פשוט יותר מדי ושסף הריגוש עולה בין קריעת עטיפה לזאת שאחריה ושכל השפע הזה מתבזבז על לב ערל למחצה.
לא ידעתי מה לעשות עם העניין הזה הפעם (התחלתי לכתוב פוסט בעניין אבל כרגיל לא סיימתי) אבל נראה לי שאיכשהו התחושות שלי חלחלו. המתנות הגיעו, נפלאות כרגיל ולא מוגזמות בד”כ, אבל לא עשו מהן עניין, לא היתה “פתיחת מתנות” ברב רעש.
כל מתנה נפתחה בהגיעה והתקבלה בהתלהבות.

כדי למנוע הצפה בחרנו לשכוח את השקיות עם המתנות באוטו ולהיזכר בהן מדי יום יומיים.
אור (שיושבת פה לידי, קוראת את מה שאני כותבת ומעירה הערות) ביקשה שאספר על המתנה שנשארה מחוץ לשקיות ולכן כבר נכנסה הביתה.
דודה דודי המופלאה הכינה לאור את “תיבת הקסם של אור הפיה”. בתוך התיבה המקושטת יש כלמיני דברים בצורת לב או מנצנצים או דברים מנצנצים בצורת לב.
התיבה הוטמנה תחת עץ אבוקדו צעיר בחצר ובעזרת מפה (שדודי ציירה ועיטרה) אור חיפשה ומצאה את האוצר (אור: “עכשיו בכל פעם שאבוא לפה אחביא את התיבה ואז אמצא אותה בעזרת המפה” ). שוס.
במהלך יום ההולדת אור פיזרה סביבה המון המון המון נצנצים סגולים מקופסת הפיות שלה. היו נצנצים בסלט ונצנצים בשערות ויום אחרי מצאנו נצנצים בחיתול של קשת.

היו שם עוד כלמיני מתנות משמחות ילדות והורים (רובן מתכלות!) וצפויות לנו איתן עוד הרבה שעות של הנאה.

אגב, אור לא חושבת שתיבת הקסם היא תיבה שדודי הכינה והחביאה. היא משוכנעת שזאת תיבת אוצר שהגיעה לשם איכשהו ושדודי פשוט עזרה לה למצוא אותה. אין מה לומר, התמימות שלה זה משהו.

הילדים התרוצצו בחצר, שיחקו בבית העץ (מתנת יומולדת שנתיים המוגזמת שלנו לאור. טוב, לומדים…) בזמן שכל השאר רבצו בתוך העשן.
פויקה.
וסלט ואורז ועוד פוקאצ’ות. (איזה כיף שיש לנו את השוק באלומות ואני יכולה להאכיל את המשפחה המורחבת שלי באוכל אורגני!) לא מבינה מתי היה להם זמן לפתח רעב.
חיכיתי שכולם יגמרו לאכול כדי שנוכל לעבור לחלק החשוב (עוגת שוקולד יועזר, כדורי שוקולד של סבתא פסי ועוגת שמרים שוקולד של טטה לה).

אור מצפה לעוגת יומולדת מקושטת כבר הרבה זמן.
היא גולשת באתרים של עיצוב עוגות בבצק סוכר וקישוט עוגות בכלל ובכל פעם שהיא נתקלת במשהו ורוד או נוצץ (או גם וגם) היא מבקשת “כזאת”.
מעבר להתנגדות שיש לי לבצק סוכר ולצבעי מאכל - לא היה לי זמן וכח להתעסק עם חלופות כשרות שיעמדו בסטנדרטים שלי ושל אור (כבר קטפתי סברסים סגולים עתירי צבע טבעי וכבר שמתי עין על מרשמלו ורדרדים שיעטרו את שולי שמלת הקצפת וכבר תכננתי איזה בגד גוף שקוף אכין לברבי). כמו תמיד - אין כמו אידיאולוגיה כדי לחפות על עצלנות.
שכנעתי את עצמי ואת אור שעוגה מקושטת יחד עם כל העניינים האחרים זה יותר מדי. הצפה.
אמרתי לאור שבהזדמנות אחרת, לא קשורה ליומולדת, נכין עוגת ברבי לתפארת. היא קיבלה את זה בשמחה יחד עם עוגת השוקולד הפושטית (שרופה) מבחוץ אך העשירה (חצי קילו שוקולד) מבפנים.

כפיר: “אור, אם את פיה אז איפה הכנפיים שלך?“
אור: “את הכנפיים של הפייה רק אנשים חכמים רואים ואתה כנראה לא כלכך חכם”

אור: “כשאהיה סבתא יקראו לי אורה כי זה שם שמתאים לסבתות”

בדרך הביתה, בחיוך גדול היא סיכמה: “זה יום ההולדת הכי נפלא שהיה לי אי פעם”