המסע ליפן ובחזרה

על הכתפיים הצרובות משמש (כבר בבוקר הגופיה הרגישה לי לא נכון וזה היה עוד לפני שנכנסתי לחדר הישיבות ונזכרתי שיהיו נוכחים בישיבה מנהלי בתי ספר דתיים ויקל עליהם להסתכל לי בעיניים אם אני לא אציג מתחת את כל הכתפיים והמחשוף האלה) מוטלת ילדה שנרדמה אחרי נונו ארוך ארוך.
רק עם שוחד של נונו הצלחתי לגרור אותה מכל המוני הבימבות והקורקינטים ועגלות הבובה שהיו פזורים מסביב והיה לה חשוב להעביר אותם מפה לשם (”עד הספסל ואז תספרי” ומה יקרה אז? שומדבר. היא תמשיך לנסוע בשמש ואני לפספס את המעגל שלי).

בואי בואי, הקיוסק פתוח, בעל הבית השתגע, נונו בלי הגבלה ובלי ספירה.

בסוף נרדמה המיובשת ואני התייבשתי מעייפות ומחום ומשמש שמצאה את הרווח המתאים בין העלים בשביל לנחות על העיניים והכתפיים שלי ב-ד-יוק.

מעמיסה על הכתף והולכת בחזרה לחבורה שיושבת תחת עץ אחר (עם רווח אחר בין העלים שמחכה לי).
הבטן שלי מתכווצת חזק והרבה. סדירים וקצת כואבים האלק-ברקסטונים האלה.
אני מבשרת לחבורה.
“בדיוק ככה זה התחיל אצלי. צירים עצבניים בגלל הנקה” (הילה בחיוך שמח במיוחד. 4 שעות אח”כ היתה לה כבר ילדה בידיים).
אבל לא אצלי. נטע ינקה בלי הגבלה, לא שתיתי מספיק, הנה הצירים, עוד מעט ילכו.

אבל גם אם לא - אני מוכנה.
גם אם מפה אני נוסעת הביתה וקוראת לשרהלה - זה בסדר גמור. מתאים, למה לא.
קודם שרהלה מיששה אותי מתחת לעץ שלה (צל מלא). הבטן קטנה, התינוקת גם. 3 קילו לכל היותר.
הראש נמוך (יותר ממה שהראש של נטע היה נמוך אחרי הרבה שעות של לידה).
זה שם אותנו במקום ממש טוב.
זה והעובדה שמחר אני סוגרת 37 מלאים וכבר מותר לי ללדת.

כשאנחנו נפרדות אני מאחלת לי שהיא תגיע אלי באיחור של דקה.

עוד לא.
לא אכפת לי ללדת, אני לא מפחדת, אני לא מתרגשת, אני מאוד רוצה לפגוש את קשת ויודעת שהדרך שלה החוצה תהיה הרבה יותר פשוטה מזאת של האחיות שלה.
הלידות ההן הן הלידות ההן. הן לא יחזרו.
וכמו שאדם לא עובר פעמיים את אותו הנהר - אישה לא יולדת פעמיים את אותה הלידה.

אבל עוד לא.
חסרים לי כלמיני דברים כמו בריכה וויטמין k ואנטי d וצינור ורופא ילדים ומשאבה תקינה לניפוח הבריכה.

נו על מי אני עובדת. יש לי את כל מה שצריך (רחם), השאר זניח.

במעגל ההוא שעזבתי באמצע, לא הצלחתי להקשיב.
אחת שאבה אותי משני הצדדים, אחת באה עם סיפורים ופרחים מהצד השני של האגם ואחד בא עם סיפורים על טיול עם הפיה שלו לצד השני של האגם (“ללכת עם זאת לטיול איפה שיש פרחים זה כמו ללכת עם בחורה בקניון. כל שני מטר - יואו אבא תראה! פרח! ומביאה לי פרח פצפון פצפון”) וממעל השמש ובאמצע המיובשת.

הצלחתי לשמוע רק שורה אחת כשהגעתי והיא דיברה על זה ש”שאם אנשים היו דנים בענייני אוכל כמו שדנים בנושאי הלידה היה להם קלקול קיבה”
ר”ל - תפסיקי לטחון כלכך הרבה אז לא יהיה לך קלקול לידה.

ונראה לי שלקראת הלידה הזאת המנוע די דמם.
קצת הכנה רוחנית
קצת הכנה סביבתית (בעיקר של אמצעי ספיגה וקצת מלבושים לנולדת)
וזהו.
אין טעם להתעסק עם זה. אני כבר יודעת ללדת.