המסע ליפן והלאה

אני יוצאת מהמקלחת עם מברשת שיניים, הולכת ישר לפוף ועושה את הבלתי יעשה – חולפת על פני הקשת בלי להתיחס. היא פוצחת בבכי גדול, שותתת את לבה, מאוד נעלבת.
אני ממשיכה להתעלם (אני מצחצחת) וממשיכה (עוד הכנה לשינה) וכשמסימת מרימה אותה על הידיים. הצרחות נפסקות בשניה.

מתישבת איתה. מצפה שהיא תחפור לכיוון הציצי אבל לא
היא פשוט יושבת עלי, נשענת כולה, בוהה. לא מבקשת כלום. כנראה קיבלה את מה שרצתה.

עוד שתי דקות עוברות והנשימות שלה משנות קול וקצב.
מהזאתאומרת ילדה שנרדמת בלי ציצי?

(אל דאגה, תיכף נטע תיקח במיטה גם את המנה שלה).