המסע ליפן ובחזרה

לפעמים עדיף להיות קצת עיוור.
כשפוקחים עיניים רואים את מה שמאחור, את הדרש, את הרמאויות. את בית המטבחיים שמאחורי השניצל.

אתמול הלכתי, כרגיל, לטקס יום הזיכרון. בכל שנה אותו הדבר וכל שנה קצת אחר.
ובעוד אני בתוך זה ראיתי פתאום את כל האינטרסים, הבנתי למה הדברים נעשים כמו שהם נעשים.
ראיתי איך הטקס כולו בנוי כדי לעורר אותנו, לוחץ על כל הנקודות הרגישות הקולקטיביות, שירים שכולם מכירים בהקשרים עצובים מושרים בידי אנשים משלנו. אנחנו כאן כדי לכבד את אלה שמתו. אנחנו כאן כדי לפאר את המוות בעד ארצנו ולהמשיך את התעמולה לה לה. (ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק).

לפני שיצאתי לטקס אמרה לי אורחת - “טקס.. אה.. מגש הכסף וכל אלה?”
מה פתאום מגש הכסף. אצלנו אין את מגש הכסף.
והנה. חייל וחיילת, כבויי תודעה, מקריאים ברגש, “אנחנו מגש הכסף”.
פאתוס זה כמו אלכוהול. בשלב ההוא הייתי קרובה להקאה.

רשימת השמות מתארכת. בכל שנה נוסף עוד שם. לא בגלל שנהרגים עוד חיילים (החלל האחרון והיקר לי מאוד כבר בן 11) אלא בגלל שזה כנראה כבוד גדול להיות חלל יבנאלי.
שם, מקום, שנה, גיל.
הרבה שמות.
וברקע מהדהד “בזכותם, לכבודם, למענם”.
משהו מתחיל להציק. עקיצה קטנה בקשת כף הרגל.
אשמה קטנה, תחושה של חוב, לא יודעת.
מה אני עושה? מה אני צריכה לעשות?

מעל 22 אלף חללים מראשית הספירה (מתישהו במאה ה19).
הנה הם עומדים מולי, אצטדיון שלם הומה, נתנו את חייהם למען הארץ, למעני, ומה נתתי בתמורה?
וכמו כל חייב, מיד אני רוצה להקטין את החוב. מסתכלת על ההמון הזה ומתחילה להבחין בין דם לדם.
אתה ואתה “נפגעי פעולות איבה”. נרצחתם בגלל שיש מלחמה, תמיד יש מלחמה.
אתם נפטרתם או נהרגתם בזמן שירותכם הצבאי. אבדן גדול אבל לא קשור לחוב שלי.
קצת יותר קל על הלב, אבל עכשיו אני רואה מי נשאר ומתחיל לכעוס.
חיילים שמתו בגלל רשלנות. חיילים שמתו בגלל החלטות שגויות של דרגים גבוהים.
חיילים שמתו בגלל אינטרסים של מנהיגים.

הם מגדלים אותנו מילדות להאמין שככה צריך וכך חייבים ואין ברירה כי אין לנו ארץ אחרת.
מילדות אנחנו עומדים בצפירה ושרים את ההימנון ומעריצים את החיילים ומשתוקקים להיות קרבי ו”לתרום” ואיזו התרגשות זאת לקום בבוקר שאחרי סיום קורס הקצינות ובמסדר להיות בעלת זכות חדשה - להצדיע לדגל.

וואו.

מגרד ומתנפח.

פעם היה יותר פשוט. היה אתוס, היתה הסכמה, היה ברור מה חשוב ומה נכון. היה קל להסתיר מידע. אין לדעת מה באמת היה.
אבל היום… וועדות חקירה, הורים שכולים דורשים לדעת למה, אינטרסים זרים, כוחות גדולים, צרכים פוליטיים. הדם מתיבש והדיו מתחיל להישפך ומתגלות עובדות ולכאב של האובדן שהוא כאב גדול, לא משנה מה סיבת המוות, מתווסף זעם כשמבינים שהילד שלך נמכר. בזול.

עומדים בצפירה, זוכרים את כל יפי הבלורית, חוזרים הביתה לילדים הקטנים שלנו שעוד לא עשו כלום אבל כבר הם חייבים לאותם אלפים.
עוד בטרם נשמו את נשימתם הראשונה כבר היו חייבים. בלי שביקשו כלום.
נולדו לאומה שחיה על הדם, שחיה במתח, שנאבקת.
מי רוצה לחיות במאבק?
למה חייבים להמשיך להאכיל את המפלצת? מי בוחר לה את התפריט?

אני לא מאמינה להם. לא בוטחת בהם מספיק בשביל להשאיל להם את האופניים שלי, אז שאתן להם את הילדה שלי?

אדום, נפוח, מברשת פלדה אולי תשקיט את הגירוד.

הנה מה שאבא שלי הקריא בטקס.

ביקשו ממני לספר מה זה אומר להיקרא על שמו של חלל.

קוראים לי יהונתן אברמזון, אני נושא את שמו של יהונתן בן אהבה ואריה אברמזון שנהרג במלחמת השחרור בקרב בינוח.
יש לי עוד 6 בני דודים הקרויים על שמו.

יש לי 5 בני דודים הנושאים את השם גיורא, על שמו של גיורא אשכנזי שנפל בקרב באוגוסטה ויקטוריה במלחמת ששת הימים.
היה לי גם בן דוד בשם אריה שנפל בקרב השייטת באנסרייה בלבנון – אריה נקרא על שמו של סבא אריה שלא נפל בקרב אלא פשוט ייסד שושלת מפוארת ועכשיו יש דור חדש של כפירי אריות.

ביקשו ממני לספר כמה זה מיוחד להיקרא על שם של.
בילדותי זה לא היה מיוחד. כולם נקראו על שם של מישהו.
אם לא על שם סבתא או סבא שנספו בשואה אז על שם בן משפחה שנהרג בקרב או “סתם” שם של קוממיות כמו עמיחי, עמיקם, עמיעז או ישראל.

האם היו ממני ציפיות גדולות בגלל שנשאתי את השם יהונתן?
אני מניח שלא.
לא יותר מאשר אמא יהודיה מצפה בכל מקרה.
לא גדלתי להיות רופא או לחילופין לוחם דגול.
גדלתי להיות עובד אדמה. פעם זה היה מקצוע מכובד.

אני דור שלישי ביבנאל ונכדי הם דור חמישי ביבנאל, נושאים כולם שמות שאין בהם שום מטען היסטורי אלא רק את המיית לבם של הוריהם.

נושא אני תפילה כי הילדים של שנות האלפיים, ביבנאל ובכל הארץ, ייקראו בשמות של פרחים, של עצים, של חיות, של צבעים, שמות מהתנ”ך, שמות יפניים, שמות רוחניים.
לא משנה.
רק שלא ייקראו על שם של.
כי לא תהיה סיבה.