המסע ליפן ובחזרה

אם זה לא היה שם של חטיף (ועוד אחד לא ממש טעים) הייתי קוראת לה “שלווה”.
אחרי הפיה הקסומה והשדון הפרוע באה לי גמדונת שמקבלת את העולם בחיבוק ובבטחון מלא שהוא יחבק בחזרה.
הולך להיות לנו כלכך כיף ביחד…

יום שני, 3 ימים לפני התל”מ (ז”א - שבועיים וחצי לפני שצפיתי התחלה של לידה) התחילו צירים מהסוג הכואב. לא סדירים, לא מאוד כואבים אבל בבירור לא ההתכווצויות שהרחם שלי מתאמן עליהן כבר חצי שנה.
מה פתאום צירים של לידה? עוד לא הספקנו להתארגן על צינור לבריכה…

עכשיו זאת העונה של הלידות הטובות. כל הלידות שהיו לאחרונה מדוגמות, מעוררות קנאה.
אני מקווה שהלידה שלי תספיק להיות בתוך העונה הזאת, מקווה שהיא עוד לא נגמרה.

היום מתנהל כרגיל, צירים שמשתלבים בחיים. אני עוברת לתזונה מבוססת ג’אנק - זה מה שמסתדר לי לאכול בעיתות מצוקה.
הילדות מרוצות מאוד מטיולי השוקו ושוקולד למכולת במשך היום, מהבורקס אחה”צ ובערב, בדרך לסרט עם אמא שלי - אני מרביצה גם גלידה.
צירים שאפשר לחיות איתם, בהחלט. מעבירה איתם סרט, מעבירה איתם חצי לילה בהשלמת חובות במחשב. מתעוררת עיפה.

יום שלישי - יום מצויין ללדת.
נטע יונקת יניקת בוקר ומביאה לי צירים צפופים. אחרי שעה האפקט עובר. אני מצידי ממשיכה עם “נוהל יולדת” שמשמעותו, בעיקר - אני עושה מה שבא לי ויותר מזה לא עושה מה שלא בא לי (התאמנתי על זה בשבועות האחרונים, אני ממש מצטיינת בזה).
וכמובן - תזונה מבוססת קקאו.
בבוקר אני מבקרת בדואר ועונה בחיוך “היום” למישהו ששואל מתי אני יולדת. הוא צוחק כאילו סיפרתי בדיחה טובה. בדרך הביתה אני עוברת במכולת כדי למלא את המקרר בשוקו, שוקולד, נוטלה ולקינוח - שוקובו.

מתקשרת להורים להגיד שהיום כנראה יולדים ומתישהו בטח נביא להם איזו ילדה או שתיים. הם מאוד מתרגשים ומתחילים לבדוק איתנו מדי שעתיים שלא שכחנו לעדכן אותם. בכל טלפון כזה אני מרגישה שאני לא מספקת את הסחורה כי אין לי שום דבר חדש לספר.

יש עניינים, יש אנשים, הצירים מתבזרים להם. אני מחליטה לגמור ענייני ראש וללכת לעבוד על הלידה שלי.
להיות בצירים כשהם באים.
עינבל (”עינבל המכשפה” נאמר אח”כ) אומרת לי שנראה לה שדווקא אלד בתל”מ וזה תאריך ממש מעולה. אני לא כלכך מרוצה מהנבואה שלה כי התל”מ ביום חמישי וזה רחוק. היא ממליצה לי להמשיך לחיות כרגיל ולהניח ללידה לבוא כשתבוא.

אני ממשיכה להעביר את הזמן בשתיית שוקו ומנוחה מול המחשב עד שבאמצע הלילה אני מקבלת אימייל נזיפה מתמר: “תעזבי את המחשב! את מפעילה מח קדמי וזה מיצר אדרנלין”.
אני יודעת שהיא צודקת. יש לה שפע הצעות מה לעשות במקום ואני בוחרת ללכת לצבוע מנדלה. קלמר הצבעים של הבנות מלא חלקית ואני מרגישה בחסרונו של הצהוב. משם אני ממשיכה לתפירה של עוד כוכבים לשרביטי פיות. תפירה זה הכי מדיטטיבי שיש בשבילי.
בין לבין (כשיש ציר) אני מקפצת על הכדור הצהוב שלי. או, הנה הצהוב החסר!

על הקיר תלוי דף עם משפטים שתפקידם להזכיר לי מה שהלב יודע - שהכל טוב, שיהיה טוב ובעיקר - שאני יודעת ללדת.
אני יודעת.
אני יודעת.

אני יודעת שהכל ילך כמו שצריך, שאין סיבה שמשהו ישתבש.
אני יודעת שהראש מבוסס עמוק באגן כבר הרבה שבועות וזה מצויין.
אני יודעת שיש לי יכולת להתמודד עם כאב ושרק אם אצליח לא להתיש את הגוף ואת הרוח שלי תהיה פה לידה כמו שאני רוצה.

כשהחבורה חוזרת, באמצע הלילה - אני מצטרפת אליהם לטיול עם הכלב.
צבעתי, רקמתי, טיילתי בחוץ - עכשיו איפה הלידה שלי?

הלילה שבין שלישי לרביעי עובר בשקט ושינה עם כמה יקיצות לצורך קבלת צירים.
שוב - הנקת הבוקר מעצימה ומצופפת ואני מחליטה להימנע מהמחשב ככל שניתן ולנסות למצוא דרך להיות בתנועה. נוסעים לבריכה.
בבריכה תענוג. אני עושה קצת נשימות לפי ההנחיות של שרהלה אבל מהר מאוד מגלה שהכי כיף זה לקפוץ ולעשות סלטות ולהשתולל. אני אוהבת מים.
בבריכה אני מבינה פתאום משהו. אומרים “את יולדת כמו שאת חיה”. אני יולדת כמו שאני חיה - ממש ממש לאט….

חוזרים הביתה לאכילה ומנוחה ואחרי יניקה קצרה של נטע ו(הפתעה הפתעה) הצטופפות של הצירים אנחנו מחליטים להתקשר לשרהלה.
בערב שרהלה מגיעה ואיתה גם אמא שלי שבאה לקחת את נטע.
אמא שלי אוהבת תשובות מוחלטות במספרים:
אמאשלי לשרהלה: “מה הצפי?”
שרהלה: “עוד השבוע היא יולדת”

אמא שלי הולכת ואני מתלבטת בקול עם שרהלה מה לעשות -
יש צירים אבל לא מספיק סדירים,לא מתקדמים. תלויים בנטע.
אני יכולה להעסיק את נטע כיצרנית צירים, אני יכולה גם לקחת אחד מהשיקויים שיש לי אבל ברגע שאני מתחילה לרצות, ברגע שיש לי ציפיות - יש סיכוי לאכזבה. אני מכניסה מתח למערכת ובעצם, אם אין פה שום בעיה, אין לחץ זמן, לא פקעו לי המים, אני מרגישה תנועות, אני לא בבית חולים וצריכה לעמוד בזמנים ובעקומות שמישהו אחר קבע - מה אכפת לי כמה זמן זה יקח?
אם אדאג לא להתיש אותי - אני יכולה להמשיך עד שיגיע לבד.

מחליטות יחד לא לעשות כלום.
אני מתנצלת שהבאתי אותה סתם.
היא אומרת “שטויות”.
אני חושבת שתיכף היא נכנסת לאוטו ונוסעת חזרה הביתה.

אז לא. כבר חושך ורוחות אחה”צ נרגעות. אנחנו מחליטות ללכת יחד לבריכה. היה שם טוב בצהרים ואני רוצה שוב.
אנחנו עושות את “הנשימות” (עפ”י צ’רקובסקי). פעולה חוזרת של נשיפה בתוך המים ושאיפה בחוץ. המון פעמים רצוף.
לילה, אור חלוש, מים נעימים ואני נכנסת יוצאת נכנסת יוצאת נכנסת יוצאת.
כרגיל באירועים כאלה כשהמח בניוטרל אני מתחברת לאני הרעב שלי וחושבת לפרטי פרטים מה אכין לאכול כשנגיע הביתה.
אחרי המון זמן עם צירים טובים וכלמיני לחצים מוזרים בבטן אנחנו יוצאות רועדות וחוזרות הביתה.

בינתיים יובל הביא את הבית למצב מדהים (ככה זה שאין גורמים שמבלגנים יותר מהר ממה שאבא יכול לסדר). ממש רואים רצפה וכל זה.
אני דופקת מקלחת חמה ואחריה הולכת לממש את הפנטזיות על האוכל מהבריכה. באמצע נתקעת עם בחילה נוראית, מעבירה את האחריות ליובל והולכת לצרצר בחדר ליד.

הצירים קצת יותר רצינים מלפני כמה שעות אבל עדיין, לפעמים יש 10 דק’ בין ציר לציר. לפעמים אפשר לעבור את הציר בשתיקה (לפעמים חייבת לנהום).
אני לא מסתכלת יותר מדי על השעון, משתדלת להסתכל עלי. כבר למדתי שלא כולם עומדים בדפוסים המקובלים ובעקומות ההתקדמות הרצויות וזה לא ממש משנה כמה דק’ יש בין ציר לציר, משנה מה אני מרגישה (ואני מרגישה שיש עוד המון זמן). אני בענייני, הם בענייניהם, אני עוברת ממזרון לכריות לכדור לחלון לקיר בחיפוש אחר התנוחה המיטבית להעברת ציר. אין כזאת - כל ציר מבקש משהו אחר (ואני מבקשת לנוח).

כבר חצות. יובל עוד משלים סידורים אחרונים, אני מצליחה לפעמים להזות בין ציר לציר (זה אומר שהתרגעתי די, כנראה) ושרהלה אוספת כח בשינה עמוקה.

נעים ככה כשכל אחד יודע מה תפקידו. נעים שיש לי מלווים שלא דורשים יותר מדי, שנראה כאילו אין להם ציפיות ממני. חששתי שאם שרהלה תהיה בסביבה מוקדם מדי אני ארגיש צורך “לספק את הסחורה” וחוסר ההתקדמות יתסכל אותי אבל לא, כמו שהיא כבר הוכיחה בלידה הקודמת - יש לה יכולת מופלאה להתמזג עם הטפטים כשיש צורך, להיות במרחק קריאה ועדין להשאיר מספיק מקום פנוי בשביל שאהיה עם עצמי.

מתישהו גם יובל הולך לישון ואני נשארת לעבוד לבד.
הצירים מתחזקים, לטעמי לא מצטופפים, אני מהמהמת את הצירים על המזרון, נוהמת על הכריות, מזמזמת על החלון או סתם נושמת, בעמידה.
כמה שעות אחרי (לפי שלום חנוך - זה השלב הכי חשוך) הכל מתגבר ומביא איתו הקאות. יובל מטפל בי במיומנות, מחליף כלים, מביא מים. אני מרגישה שיש שינוי ואני כבר לא מרגישה תנועות. מבקשת שיעיר את שרהלה שתקשיב לקשת.

דהרות הסוסים ברורות ואומרות שהכל בסדר.
שרהלה שמחה לשמוע שאני מקיאה, אני שמחה קצת פחות ובכלל אני קצת פחות נחמדה, קצת יותר צינית, קצת יותר זעופה, המשפטים שלי הולכים ומתקצרים.
וזאת מרוצה.
אני שומעת אותה מספרת ליובל שהיא עדיין מחכה למפנה, שאני עוד בשלב הלטנטי, שיש לי 3-4 ס”מ פתיחה (זה מהתבוננות, לא מבדיקה). אני מרוגזת. נראה לי שמיציתי את עניין ההתקדמות האיטית כבר בלידה הקודמת.

“את מתקדמת. אומרים שכל הקאה זה עוד סנטימטר בפתיחה”

אני מתקדמת עוד 6 סנטימטר בערך. כשהם שניים התמיכה מושלמת. כל מה שיש לי לעשות זה להקיא, כל השאר זז בהתאם.

אני לא רוצה להיבדק כי יש מעט מאוד תשובות שאני מוכנה לשמוע. יש לי עוד הרבה זמן.
נראה לי שאלד, כרגיל, אחה”צ.
מתחיל להכחיל בחוץ.

אני כבר ממש זעופה.
את הציר הבא אני רוצה לקבל בכריעה על האסלה.
כשאני מרגישה אותו מתקרב אני הולכת לי לשם בצעדים שיובל יתאר אחר כך כ”מישהו שירד מסוס” (ושרהלה תהיה עדינה פחות ותגיד - “כאילו היה תקוע לך מקל בתחת”). הוא שואל למה אני הולכת ככה ואני עונה לו שככה בא לי. כבר אמרתי שאני לא כלכך נחמדה כשאני יולדת. אח”כ שרהלה תלחש לו שהלכתי ככה כי היה תקוע לי ראש נמוך נמוך באגן.

את רב הצירים הבאים נעים לי לקבל על האסלה ובאלה שלא אני רוקדת ריקודים מוזרים (יובל יעיד אח”כ שנדנדתי את הרגליים בצורה מיוחדת מה שהבהיר לו שמדובר בצירים אחרים לגמרי).

אני יודעת שעוד לא הגיעו צירי הלחץ כי שרהלה אמרה שצירים כמו שיש לי (קדמיים, מתחתית הבטן) הם של ההתחלה ויהיו צירים של גב מתישהו.
אין צירים של גב. אבל כל ציר מתחיל כרגיל מלפנים ועובר אחורה לאזור פי הטבעת וההמהום הופך לשאגה על פומפיה.

אני יודעת שצריך לשחרר. אני יודעת. התאמנתי על שששששששש. אבל כשמגיע הרגע והציר הולך מלפנים אחורה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לדחוף יחד איתו. ולשאוג.

“לוחץ לה” היא שוב לוחשת לו. למה לא מספרים לי כלום בבית הזה?

אני לא מעיזה לחשוב על צירי לחץ כי יש לי עוד דרך לעבור ולא הגיוני שהם כבר כאן אבל כל ציר נגמר בצורך לחרבן.

רבע שעה וכמה צירים כאלה אחרי אני שומעת התלחשות ואז יובל נעלם.
“איפה יובל?”
“הלך להביא את המזוודה מהאוטו”

אחר כך אני שומעת אותו מתחיל לנפח את הבריכה. אני מבינה לבד את המשמעות אבל עדיין, כששרהלה שואלת אותי - “את רוצה שאני אבדוק אותך?” אני מסכימה ומבקשת - “ספרי לי רק משהו שישמח אותי. אחרת - תשמרי את זה לעצמך”.
קצת קשה למצוא מרווח בין הצירים הריחניים האלה שהשיאים שלהם גבוהים ומצעיקים והשפלים שלהם מחוברים בשרשרת דקה, אבל אני מוצאת רגע לשכב, מבקשת “קצר” ולפני שאני מספיקה לגמור לבקש היא מודיעה לי - “פתיחה מלאה, תכניסי אצבע תרגישי את השק”

אחחח…. כמו מוזיקה ערבה באזני המשפט הזה. אני קוראת ליובל שירגיש גם (אני כבר שוכבת, נו).
אני מבינה שכל הלחץ הזה ממש במקום ומבקשת להמשיך במקלחת עד שהבריכה תהיה מוכנה, אם תהיה מוכנה. על 6. אני רוצה על 6. הכי נעים לי על 6.
יובל
מזרון
לבן
במקלחת

מגיעה למקלחת וזורקת מעלי את כתונת הפילים התכולה. שרהלה מגיעה לכוון את המים, יובל מגיע עם מזרון ע צ ו ם. מזרון צמר עבה. לא משהו למקלחת…

“מזרון דק! מה זה המזרון הזה?”
“הדקים מתחת לבריכה”
“תחליף” (הופה, הנה ציר) “תשאיר את זה ככה!”

נופלת על הברכיים ומקבלת את הציר על שש.
יותר חם יותר קר יותר חלש יותר חזק. מים על כולי, הראש מסונכרן עם הגוף. זה בסדר שלוחץ.

אחרי כמה צירים כאלה יובל מגיע עם דיווח: הבריכה מנופחת חלקית אבל בשביל למלא אותה צריך להפסיק להשפריץ עלי. זה מגיע מאותו הברז.
“היא תיכף יולדת”
(אני תיכף יולדת!)

שרהלה ואני מדלגות מהמקלחת לחדר המשחקים. יש שם בריכת אקווריום עם קצה של צינור ירוק. יובל נכנס למקלחת כדי לחבר את הקצה השני של הצינור. 15 מ’ של צינור המים צריכים לעבור ואני עומדת בבריכה ומחכה להם.
המים מגיעים ולוקח לי כמה שניות להבין מה אני מרגישה - נשרפה לי הרגל. קפיצה נחשונית החוצה.
הבוילר דלק כל הלילה וגם אחרי השאגה “יובלללל קריםםםם!!!!” עבר זמן עד שהרותח התפשר ובכלל - גם פושר מרגיש בוער מעל כוויה.

בתוך בריכה מנופחת שני שליש גובה, על הברכיים, נשענת על הדופן ומקבלת את הציר כששרהלה מנפחת את הבריכה ומשפריצה עלי בו זמנית. היא מצוינת זאתי.
אחרי הציר מרגישה באצבע את השק בפתח ותחתיו הראש. קרוב קרוב.
המים עולים.
בציר הבא אני מרגישה חמימות ומבינה שפקעו המים. אחריו אני מוצאת כיפה בחוץ. שרהלה נותנת לי שמן כדי לשמן את האזור.

אסור ללחוץ אני מזכירה לעצמי ובציר הבא לוחצת כמו שאני לא יכולה למנוע מעצמי.
יובל כבר בחדר מתפעל בקול מזה שיוצא לי ראש מהתחת.

“תחזיקי את הראש מתחת למים!”

הבריכה עוד חצי ריקה. אני חייבת לרדת בשביל לשמור על ראש במים.
(“אל תשבי עליה!”)
עוברת לשכיבה. אבל שכיבה זה לא מתאים. אני לא יכולה ללדת ככה. שוכבת על הצד, מרימה את הרגל (שהבעירה שלה בהחלט הצליחה לגנוב תשומת לב מהצירים) על דופן הבריכה.
מלטפת אותה, את הראש, את האוזן, את הלחי.
אשכרה תקוע לי שם ראש. איזה קטע…

“בואי קשת בואי”
יודעת שיש עוד ציר שניים והיא איתי. שרהלה מזכירה לי לעשות את זה לאט.
איזו שלווה. איזה כיף. עוד שניה הכל נגמר ובכלל לא כואב לי כמו שחשבתי שיכאב.
מה כולן מדברות על לחרבן אבטיח ועל בעירה נוראית כשהראש יוצא. חשבתי שזה האפידורל שהעלים את כל אלה בלידה הקודמת אבל לא, זה היה ממש דומה.
זה בגלל המים?

“תשלחי ידיים ותוציאי אותה”
עם הציר הבא אני מרגישה את כל מי השפיר הנותרים מחממים לי את הירכיים ואת קשת בין הידיים שלי.
“חכי רגע”
לפני שאני מושכת אותה אלי שרהלה משחררת את חבל הטבור מהליפוף סביב הצוואר שלה.
אני מניחה אותה על הבטן שלי. רפויה, שקטה.
“תרימי אותה, את מטביעה אותה” וואלה. המים כבר עלו. טוב מה קורה. תנשמי גיברת, תראי לנו מה את יודעת.
לא נושמת.
לא נושמת.
קצת שפשופי גב מצדה של שרהלה (והקפדה יתרה שלי לא להטביע…) וקשת נזכרת ומרביצה בכי קולני שמקל על כולנו.
תודה מתוקה.

השעה 6:15 בבוקר.
בבית יש ריח של לחם כי האלוף שלי, חוץ מזה שהוא יודע לתקתק עניינים בזמן אמת, גם יודע לתכנן מראש והוא כיוון את המכונה כך שהלחם יהיה מוכן מיד אחרי הלידה.
(אח”כ יתברר לי שהתחזית של עינבל המכשפה היתה מדויקת אפילו יותר ממה שזכרתי. היא אמרה שאלד בין 6 ל7 בבוקר ואני אמרתי לה שאני לא מתפקדת בשעות האלה ונוהגת ללדת אחה”צ. איך כולם ידעו יותר טוב ממני?).

רבע שעה של חיבוקים וליטופים במים (הילדה מכוערת ויש לה שערות על הכתפיים) והשליה נולדת, מושלמת.
מהר אוספים אותה לקערה כדי שלא תצבע את המים (השקופים. שום דם לא ירד לי) באדום. עכשיו היא צפה לידנו בסירה שלה.
עוד רבע שעה ויאללה די. רוצה לעבור ליבשה.
קצת מסובך, ילדה שמחוברת לשיליה ואמא שלה ששוכבת ולא יכולה להכניס רגל אחת למים.
מזל שיש לי שני מלווים כאלה מעולים. איכשהו הכל עובר לחדר השינה.
בזמן שאני מיניקה את היפונת יובל מעלים את הראיות בחדר ליד. עוד מעט תחזור הכנופיה לבית הכי מסודר שהיה אי פעם.

את השם “קשת” נתנה לה אור. שם בטן.
איך היא ידעה, לפני כלכך הרבה חודשים שהתינוקת הזאת תיוולד בבריכה ביום הכי ארוך בשנה? איך היא ידעה שתהיה קשת, ילדה של המים והאור?

אבא של קשת מתמקם ליד, מוריד חולצה מיוזעת מעמל הלילה ומצמיד אליו עכברונת שקטה. זה הזמן שלי להתקלח, הנסיכה בידיים טובות.
אחרי המקלחת אני נבדקת בשביל לגלות שאין שום קרע.
טוב ברור, למה שיהיה?

קשת חוזרת אלי. שוכבת רגועה על הבטן שלי, מניחה ראש על החזה. כמה שהיא יפה! יש לה משהו על הראש, מה זה?
כתם.
יש לה כתם קטן על הראש.
רגע, זה יורד.
הא! שוקולד!
ילדה שלי לגמרי

הכל טרי, השחזורים רצים בראש בהילוכים חוזרים, איטיים ומהירים.
נזכרת בהתרגשות באירועים חשובים ובשלווה הפנימית שליוותה אותם.
תוהה אם היה אפשר אחרת. אם הכל היה יכול להיגמר כלכך טוב גם אם לא הייתי בוחרת בדרך שבחרתי.
לא יודעת.
אומרים “איזה אומץ”. מה אומץ? לא צריך אומץ בשביל לעשות משהו בתנאים הכי טובים שאפשר לרצות. צריך אומץ בשביל להיכנס לגוב האריות.
אבל מה בתסריט היה תלוי בי ומה בסביבה?

הצירים - היו כואבים. אין מה לומר. ללדת כואב יותר מלהוריד שערות. אבל גם בקטעים הכי כואבים (שבאותו הרגע לא ידעתי שהם הכי כואבים כי חשבתי שיש לי עוד המווון זמן) היה פחות כואב מאשר באותו השלב בלידה של נטע בו החלטנו לעבור לבי”ח “ולשתות אפידורל”.
כאב זה לא דבר מוחלט. היכולת להתמודד עם כאב תלויה בהמון גורמים, פיזיים, נפשיים, סביבתיים.
היה כואב אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי - זה כאב שאפשר להתמודד איתו. אני יודעת ללדת. אני יכולה ללדת. ויכולתי להמשיך עוד (אם כי לא מבטיחה שהייתי עושה את זה בשירה וריקודים). בדיעבד שמתי לב שדילגתי על שלב היאוש. השלב הזה בו היולדת מבקשת נפשה למות לקול מצהלות המילדות כי זה הסימן שהסוף קרוב.
מה זה אומר?

כבר למדתי שלא כולם עומדים יפה בגרפים.
יכול להיות שהפעם הייתי מצליחה להתגלץ’ עליו לשמחת הצוות הרפואי.
אבל עדיין, כשאני חושבת על מעבר לבית חולים, אפילו בשלב מתקדם - הכל מתכווץ לי. אני חושבת על אנשים שרוצים לגעת בי ואני צריכה להתנגד. צריכה לעזוב את הבועה שלי שכלכך טרחתי להקים סביבי בשעות הארוכות שלהצירים, לצאת מההתכנסות, לתקשר עם העולם, להסביר את עצמי, לדאוג לאינטרסים שלי, של התינוקת שלי.
אני לא יכולה ככה.
בשביל ללדת אני צריכה שקט ובטחון מלא בסביבה שלי.
היה לי בטחון מלא בכך שהאנשים שליוו אותי רוצים את טובתי ואין אינטרסים אחרים (כסת”ח, חשש מתביעות רשלנות, עמידה בנהלים שאמורים להתאים להמונים, שיקולי זמן ועלות וכד’) שמניעים את הפעולות שלהם. היה לי ביטחון מלא שאני יודעת מה אני עושה והם יודעים מה הם עושים וכל מה שצריך לקרות יקרה בזמן שלו ובטוב.

אחרי שהכל נגמר,
וכבר ניתקנו את קשת מהשיליה,
ושקלנו אותה (2940 גר’) והיינו תינוקת ואמא שלה ואבא שלה במיטה שלהם, הרגילה, כמו שהם אוהבים,
והצטרפה אלינו אחות קטנה שהפכה לאחות גדולה (מסתכלת לסירוגין על התינוקת החדשה ועל הבטן הריקה ושוב על התינוקת ושוב על הבטן),

ובאו לבקר סבים והלכו,
והצטרפה אחות גדולה שהפכה להכי גדולה

והילדות הלכו לשחק בחדר, קרוב לאמא אבל רחוק מספיק,
וכלמיני אנשים באו והביאו משהו לאכול והלכו,
ובמכולת (הצטיידות בעוד שוקו…) אומרים מזל טוב (מאיפה הם יודעים? הלידה היתה לפני שלוש שעות…),
ורופא ילדים בא לבקר ולבדוק והיה עדין ונעים ומקסים וענה על כל השאלות בסבלנות,
וכבר צהרים
וכאילו - רגיל.

תינוקת אחת עברה מתוך הבטן אל הצד השני של הבטן.

החיים נמשכים.
כמה נעים.