המסע ליפן ובחזרה

עונת הקרציות בעיצומה.
בינתיים אנחנו נלחמים בהן בכמה חזיתות, זאת הביתית כוללת איסוף ידני (עם עזרת מטאטא לפעמים) של אלה שמצליחות לחדור הביתה למרות איסור כניסת כלבים והעברת אזור הסרת הנעלים לתחתית המדרגות.

את הקרציות אנחנו משליכים לתוך קערית עם מים+חומץ (תודה על הרעיון, הילה) שזה שיכלול נחמד ופתרון טוב לכמויות האלה (קודם נהגנו לצלות או לבשל אותן כדי לוודא את מותן). כשהקערית מתמלאת אנחנו מגישים את התקרובת לתרנגולות (הן מאוד אוהבות קרציות, גם אם הן כבושות).

זה שהולך לישון אחרון מטאטא את הבית כמה פעמים ורק כשמפסיק למצוא קרציות נכנס למיטה (ועדיין, לפעמים מוצא שם אחת).

הבעיה של זה שהולך לישון אחרון (ז”א - זאת שהולכת לישון אחרונה, עם שתי הילדות שמכרכרות סביבה כאילו לא ראו אותה כל היום או כאילו אין להן חדר משלהן או כאילו לא אחת בלילה וילדות ישנות בשעות האלה) זה שהיא מנסה לעבוד קצת (והילדות מכרכרות סביבה כאילו…) ועם כל קרציה שחוצה את הסלון יש מישהי שצועקת “אמא!!! קרציאההה!!!” ואמא צריכה להתרומם מתוך הכוך שלה, לאתר את הקרציאה (זה קל, מקילומטר אני מזהה את ההליכה החצופה שלהן), לתפוס אותה בין שתי אצבעות, לוודא שבאמת יש שם קרציה, לתפוס שוב, אבל באמת הפעם וללכת עעעעעד למטבח לקערית הכבישה.
לא עסק ככה. מתי אני אשב 5 דק’ רצוף?

כבר אמרו חכמינו שהעצלנות היא אבי הגאונות (או משהו דומה).
משחק חדש ומלהיב שוטף את הבית (אגב שוטף את הבית - בערב נשבר במטבח בקבוק חומץ אורז וציפה את הרצפה בשכבה מבריקה בדרכו החוצה. חשבתי לי - מעולה! חיסון מרחבי נגד קרציות! אבל בינתיים זה בעיקר דביק וקרציות… מיד) - ממש קדחת קרציות!
מה עושה אמא שלא רוצה לקום?
מלמדת את הילדות שלה להתמודד לבד (כך למשל, לימדנו את אור לגרור כיסא ולכבות את האור בעצמה כשהיא הולכת לישון אחרינו).
מסקנטייפ רחב נחתך לחתיכות קצרות וכל ילדה נשלחה להדביק את הקרציה שמאיימת עליה. התוצאה - הילדות מיחלות לקרציה שתעבור בסלון, הרצפה מתמלאת בקישוטי קרציות שלא יכולות לברוח לשומקום והעיקר - אמא יושבת כבר 10 דק’ רצוף!

מה אני אגיד לכם. אמריקה!
ממש מפתה אותי ללמד אותן מחר לנגב את הטוסיק בעצמן…