המסע ליפן ובחזרה

לפני 9 שנים טיילנו בצרפת במשך שבועיים, 3 האחים של יובל ואנחנו. זה היה טיול בת מצווה של השושנית.
בזמן הטיול גם יעלי וגם אני תיעדנו את ההתרחשויות. יובל אוהב לספר שהיומנים שלנו נראו ככה:
יעלי: היינו קצת פה, היינו קצת שם, ראינו סוס/אורווה/רכבנו על סוס/ראינו מופע סוסים <תיאור של 3 עמודים>, המשכנו, נגמר היום.
נעמה: היינו קצת פה, היינו קצת שם, עצרנו לאכול <תיאור של 3 עמודים>, המשכנו, נגמר היום, אכלנו ארוחת ערב <עמוד וחצי>.

מכיוון שאני אוהבת לפעול הפוך מהציפיות ממני אני לא אתחיל בארוחה.
קיבלנו יום יפה בהזמנה וכל האנשים שחושבים שיש להם השפעה אמרו “צאו לטייל”. אנחנו לא ידענו מזה אז יצאנו לטייל.
על גבעות ירוקות שכונות חדשות עם גגות ירוקים דמויי רעפים ואחריהן גבעות ירוקות נטולות שכונות בשלב זה אבל לפי קצב ההתפתחות - לא לאורך זמן.
צעדת יקנעם תתקיים פה בעוד שבועיים, בינתיים אנחנו נעזרים בשילוט ההכוונה כדי להגיע לנקודת ההתחלה בשלוש מכוניות.
זה האגר זה לכן קבענו לאחת והצלחנו להיפגש בשתיים. הצלחה.

בלי תיאומים יצא שהרכבנו לנו שם פיקניק למופת. <כאן נמנע מכם תיאור מפורט של הארוחה. איך אני בהתאפקות?>
יובל מכין תה, קשת מטיילת, נטע אוכלת עוד ביצה ואור חופרת בבגז’ ומוצאת פוף (ממתנות היומולדת שעוד לא הכנסנו הביתה). שמש מעל, כלניות מסביב, תענוג.
במדינה שלנו מתקשרים דרך אוכל. יש משפחות בהן האוכל בא במקום דיבורים, יש משפחות בהן הוא הרוטב של המילים. בלי לאפיין את המשפחה של יובל אפשר להגיד שהיתה שם תקשורת טובה מאוד.

<כאן היה ניסיון כושל לכתוב על הטיול עצמו, על אור שהיתה מדריכה למופת, שלא הסכימה שאפאחד יעקוף אותה או יפגר מאחור (”מטיליייםם! התקדמתי!!!!”) וגם הלכה את כל המסלול על הרגליים שלה, כולל העליות, על הכלניות שהיו לנו מצע לפיקניק נוסף, על דובוני הקורים שהיו שותפים לפיקניק כי התישבנו ממש על מושבה שלהם ועל העצירה הנוספת שעשינו, עם שתיה וחטיפים, חצי שעה אח”כ כשחזרנו למכוניות. אבל לא בא לי. אני רוצה לעבור למסעדה. כולם כבר רעבים>

ל”שלו ביער” הגענו ממש בפתיחת משמרת הערב. המסעדה היתה ריקה, המלצריות רק קיבלו את התדרוך ואנחנו לא אכלנו כבר 20 דק’.
היה לנו ביקור טוב שם לפני כמה חודשים כשקשת עוד לא נולדה. מאז אולי התחלף (שוב) השף אבל התפריט נשאר פחות או יותר אותו הדבר.

בדרך למסעדה נשרה לנו שושה ונשארנו 3 אנשים שאוכלים חיות רק מחוץ לבית, שתי נשים קצת שמרניות, שתי ילדות ותינוקת אחת שאוהבת ללעוס תפריטים.

למה, למה כשמדברים על “מנת ילדים” מתכוונים לפסטה או לשניצל?
אני יודעת, אני יודעת. ילדים אלה לא אנשים קטנים עם קיבה קטנה. אלה אנשים קטנים עם דרישות גדולות. הם לא אוהבים שהאוכל חמוץ או חריף או “מלוכלך” (כך קוראים לתיבול שנראה לעין) או קשה מדי ללעיסה או מורכב מדי בטעמים. הם אוהבים שוקולד.
שניצל ופסטה הם המכנה המשותף הנמוך ביותר ומי שרוצה יותר מזה יכול לבחור מהתפריט הרגיל.

ב”שלו ביער” אין שניצל. יש כמה מנות בתפריט שיכולות להתאים לילדים (עם או בלי שינויים קלים). סבבה.
אבל אין מה לעשות, אחרי שאור קיבלה את התפריט לעיונה, התעמקה בו דקות ארוכות והגיעה למסקנה שהיא רוצה סלט עגבניות - ברגע שנפתח הנושא לדיון מול המלצרית והיא אמרה את מילת הקסם “פסטה” - נשכח הסלט.

הפסטה הגיעה עם רוטב עגבניות מוצלח (קוביות של עגבניה וגם שמנת), חולקה לשתי צלחות ומאותו הרגע היה לנו שקט מוחלט מצד הבנות (נטע עמלה על ניקוי כל ספגט וספגט מהרוטב ומ”הלכלוכים”).

לקשת היה תזמון מעולה והיא נרדמה רגע לפני שהאוכל התחיל להגיע.
יובל ואני בחרנו כלמיני דברים שמגיעים מהים (אני נזכרת בסביצ’ה פלמידה שהיה ב”מיוחדים” והפה שלי מתמלא ברוק. איפה הימים שגרנו ביפו, שהייתי עוברת אצל עבדו, קונה דג, מבקשת שיפלט לי אותו ובבית עוד לפני שהייתי מורידה ממני את התיק כבר הייתי סוחטת מעליו לימון, מזלפת שמן זית, מפזרת קצת מלח ואוכלת עם הידיים. כמה שאני אוהבת דגים נאים…).
…מנות עיקריות.. <כולם מעבירים אלינו את החלקים במנה שהם לא אוהבים. תודה על הקוקי-סן-ז’ק, על העצם עם המח ועל השום>…

קינוחים!
אור ונטע גמרו את הספגטי שלהן סוףסוף.
אור בחרה מהתפריט סופלה שוקולד עם גלידה. נטע ביקשה גלידה ומצאה אותה ליד הסופלה.
איזה שעמום זה הסופלה הזה. פשוט שעמום.
המלצרית מגיעה לקחת הזמנה, ואני מבקשת שתבוא לשחק לפני. בואי בואי לפה. לקרוא אני יודעת אבל אני רוצה לשמוע יותר. רוצה את ההתרגשות ואת הציפיה. רוצה לדמיין.
לא רוצה שעמומונים כמו שוקולד-גלידה (הנה כבר שלושה לשולחן שלנו) או מוס פרי (שניים ופיהוק). אני רוצה קינוח!
סיון משתפת פעולה, פורטת את הקינוח לצבעים, מרקמים, מבנים וטעמים. ממליצה על הטריו בהתלהבות.

שוב מגיעות המנות, הבנות מסתערות על החום-לבן (ZZZzzz) הסבתות על הכתום-כתום ואני מקבלת צלחת עם שירה.
אם לילדות ולסבתות היה על הצלחת את “הפרח בגני” אני קיבלתי את “רפסודיה בוהמית”.
היה שם עניין, היתה מורכבות, היה לי לונה פארק קטן. היתה שום כוס קטנה עם מיני טירמיסו (קינוח שלרב לא מדבר אלי והיה מצויין), צלוחית עם כדור מוס חלבה בתוך רוטב קרמל ו3 כדורי שוקולד לבן ופיסטוק. רצתי לי ממתקן למתקן ונתתי ליובל סיבוב על הטירמיסו (כי זה כלכך הקינוח המושלם בשבילו). איזה כיף לי!
בביקור הבא של סיון קראתי לה והודיתי לה על שעזרה לי לבחור נכון.
איזה קינוח שווה!

בדרך הביתה ניסינו לסכם את החוויה.
האוכל היה טעים, ברובו מוצלח ועשוי היטב, פה ושם מעידות קטנות (הטונה שוב היתה עשויה מדי), היחס מצויין, השירות נעים, היחס לילדות בסדר גמור והאוירה נהדרת (ריהוט כבד ומפיות בד עושים לי את זה). המחיר סביר ביותר.
היה לנו טוב כי החוויה הכללית היתה נעימה. מעבר למפיות, ה”אנרגיה” היתה פשוט טובה ולכן חזרנו ולכן עוד נשוב (באמצע השבוע יש עסקית אטרקטיבית ביותר).

את הילדות השארנו אצל סבתא כדי שהיא תיהנה מתוצאות השוקולד-אחרי-שמונה.
עכשיו אנחנו משלמים על זה בגעגועים מטורפים ובשקט שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו.