המסע ליפן ובחזרה

כשאסיה הופיעה עם תיק האיפור שלה זאת היתה התפרצות לדלת פתוחה. היא פגשה ילדה שלובשת כמעט רק גוונים של ורוד, שכל דבר נוצץ הוא קסום בעיניה, ילדה שהיא לגמרי ילדה (בקיצור - אין לנו מושג מאיפה זה בא לה, אבל זה בא).
אור ישבה בשקט ונתנה לה לאפר אותה, לצבוע בכחול עז את העיניים, למרוח באדום ליצן את הלחיים, למלא שטחים עם השפתונים. כן, אפשר לומר ללא כחל ושרק שהכחל והשרק ממש עשו לה את זה.

אחרי שאסיה אספה את הצבעים והלכה הביתה אור חזרה למחשב לכל משחקי הברביות שלה, אלה שקונים בהם בגדים מגניבים וריהוט מעוצב לחדר השינה הצופה לים, משחקי הנסיכות בהם אפשר לבחור את הבגדים והשיער והאקססוריז (מילה מאוסה, אם יורשה לי. אלק ניחוח חובק עולם, אבל בפועל ריח של מחלת עור) ומשחקי הברץ בהם אפשר ממש לאפר את הבובה ולשייף את ציפורניה.
כל המשחקים האלה שמיועדים לילדות קצת יותר גדולות (פקאצות שכבר התגלמו) אילצו אותי לבוא לבקר מדי פעם את אור אשר על המחשב כדי לוודא שהיא לא קונה מיני עזרים בעולם האמיתי (כמו סט ציפורניים מלאכותיות בעיצוב אישי בצבע כחול ים) וגם בשביל לעזור לה עם הממשק שהפך להיות טקסטואלי מדי ובאנגלית.

במשחק של עיצוב הבראץ שלה היא יכולה לטפל בכל חלק בנפרד: פנים, שיער, ציפורניים.
בוחרת לטפל בפנים. מוצגים בפניה כמה מוצרי איפור, כל אחד בכמה גוונים, בהם היא מוזמנת לעשות שימוש.
עכשיו בעיה: מה זה המוצרים האלה? מה עושים איתם?
אני אמא שלה, יש לי תפקיד, אם אני לא יכולה לתת לה את הידע אני צריכה לכל הפחות לתווך בינה לבינו.
אני מזהה אחד מהפריטים לפי צורתו בתור "הדבר הזה שמורחים על הריסים כדי שהם יראו עבים וארוכים אבל בעצם הוא עושה להם להיראות כאילו נמרחה עליהם זפת חופים" ואומרת לה בידענות - זה לריסים.
עוד אחד אני מזהה לפי השם כמשהו לעיניים ועוד אחד לשפתיים או ללחיים אבל האחרון נשאר חידה.
לא, אני לא אוותר, אם לא אגלה מהו אבקש עזרה מויקי. אבל אז עולה לי רעיון מבריק ואני מציעה לה פשוט לנסות (מסתבר שבאיפורים של הבראץ, בניגוד לאלה של אסיה, אי אפשר לקשקש בליפסטיק על הלחי), או אז מתגלה האיפור השווה מכולם - "המנצנצים"!.

מתנשפת אני עוזבת אותה להמשיך ולעצב את הציפורניים ויודעת שהפעם הצלחתי להחליק אותה, את הבורות שלי, אבל לא לעולם חוסן.

כשהייתי בגילה מאוד משכו אותי האיפורים של סבתא ברכה (אצל אמא לא היה כלום) אבל סבתא אמרה לי לעזוב את זה והבטיחה שבגיל 16 היא תקנה לי את כל האיפורים שצריך (תמיד כשרציתי משהו הבטיחו לי שבגיל 16 אני אקבל. כשקצת גדלתי זה הפך להיות 18) אבל כשהגעתי לשם כבר מזמן לא עניין אותי להתאפר.

עובר עוד יום, כולנו נוסעות לסבתא אילה. אני משאירה לה ילדות עם עיגולים סגולים מסביב לעיניים (מזכרת מהליפסטיק שאסיה שכחה פה והילדות מיצו עד תום במרחבי פרצופן) ונוסעת לצייד.
בסופר אני רואה ערכות איפור קטנות כאלה לילדות וכמעט סותמת את האף וקונה אחת או שתיים לנשים הקטנות שבבית ורק המחשבה על הרעלים שיכולים להיות במוצרים היתומים האלה שמגיעים מסין עוצרת אותי.
חוזרת לבית הטטהלה ומגלה שם ילדות מאושרות (כרגיל), משחקות בברביות (כרגיל), עטופות בבדים מנצנצים (כרגיל) ו.. הנה משהו לא רגיל.
לאור יש תיק איפור.

כן, לכל אחד יש נקודה רגישה אחת או יותר ואם יש משהו שטטהלה לא יכולה לסבול זה ליפסטיק על המצח. אפפעם לא מוקדם מדי ללמוד איך שמים רימל (באמת, איך שמים רימל ויותר חשוב - מה זה רימל?).
ומה בתיק? לא חיקויים מסין, לא שפתונים בצבעים מופרכים. התיק מלא במיני קופסיות ושפופרות עם חותמות של DIOR, LOREAL ו REVLON.
אור קיבלה הסברים מפורטים איפה ואיך שמים כל דבר, ברכת דרך צלחה והוראה לא לבזבז הכל במקום אחד.

אור חוזרת הביתה כמו בן 17 עם רשיון נהיגה טרי. שולפת את התיק בכל הזדמנות, מאפרת כל מי שיותר נמוך ממנה, שואלת "בשביל מה זה?", "כמה שמים מזה?", "איזו מברשת זה בשביל הלחיים?" ואני מנחשת ועונה. הפעם זה עבר בסדר אבל ברור לי שמתישהו היא תתפוס אותי, מתישהו היא תגלה שאין לי מושג מה עושים עם העיפרון ההוא. בסוף היא תגלה שאמא לא יודעת הכל.