המסע ליפן ובחזרה

נכנסות לבית של סבתא טובה מהארבעים ומשהו בצל (ואין כמעט צל).
אני משחררת קטנה מנומנמת מהמנשא. יאללה, שחררי לאמא את שמאל המלא והכואב.
נו?
כן, יופי, פקחי עיניים
תראי מה הכנתי לך. הנה קחי שוט על חשבון הבית בטפטופים לפה. נחמד הא?
נו, פה גדול
ילדונת, אם את לא לוקחת אני נותנת לאחותך! (מיד אחרי שהיא תגמור את הארטיק ומישהו ישטוף אותה. ככה אני לא נותנת לה להתקרב אלי)
נו….
מה יהיה? איך את לא צמאה? נורא חם…
או, הנה נטע חזרה. איזו נקיה. נטע, את רוצה נונו?

(הופ. התחילה לינוק. מדהים, רק בת שבוע וכבר זה עובד עליה…)

הנה מזכרת מהימים שקשת היתה עוד בגדר הבטחה והלידה היתה ממש רחוקה,
כשעינבל לקחה דבק ונצנצים והחצינה את קשת הצומחת, כמעט בגודל מלא.

זה ממש כיף להיות בהריון. נורא יפה בעיני. עכשיו נצטרך לחכות עוד שנה-שנתיים עד ששוב תהיה לי כזאת בטן מאממת.

טוב, אנחנו הולכים למדוד שמות. מקווים שנצליח עד מחר למצוא שם ההולם את מידותיה הטובות.
(לו היתה אינדיאנית הייתי קוראת לה “טוסיק מצומק”)