המסע ליפן ובחזרה

אני נרגשת לקראת הפילים והג’ירפות, צופה על היעלים ובני דודיהם, על העצים והאגם, על כביש 4 מעבר לגדר, והדבר היחיד שעובר לי בראש הוא: איך עוד לא עשו מהמקום הזה שכונה? מה שכונה, שכונות!
בלב אזור צפוף עם ביקוש גבוה, לא ירחק היום שאיזה יזם מקושר יקבל את השטח הזה תמורת, נגיד, שקל ויקים שם את נאות זברה, סביוני אריה וגני ג’ירפה. מגדלים סביב האגם בו ישארו כמה אנפות סמליות וכמובן, הציפור ההיא מהפתיח של “רגע עם דודלי”…. המשך

שישי של חומר… המשך

לא מאמינה שזה קורה לי. שאני אתחיל לתת הסברים על מלאכת יד. תראו, אפילו הוספתי נושא חדש לבלוג ע”ש המלכה האם. ועוד לא סיפרתי על היצירות מעיסת נייר שאנחנו עושות.
טוב, כל דבר בזמנו ועכשיו, רגע לפני שפורים משחרר את אחיזתו בחומות ונפרד מאיתנו לשלום, עד היציקה הבאה, הנה הסבר לרעשן מאמם לגמרי שהוא גם יפה, גם עושה רעש נעים וגם לא עשוי מקופסא של קוטג’.
כל הזכויות (על המצאת הרעשן) שמורות ליובל מהגן האנטרופוסופי בציפורי וכל התמונות והביצוע - של דברת הדודה האלופה…. המשך

פרפרים אפשר להכין מנייר או מבריסטול אבל הכי שווה להכין אותם מ”מפל”. פרפרי מפל אפשר להשאיר בחוץ בגשם ולא קורה להם כלום (עד שמגיע ויטו ואז רק אלוהים יכול לעזור להם).

מפל זה מין חומר פלסטי כזה שטוח, כמו דף (”דף שילדים לא יכולים לקרוע” הגדירה אור ובכך הפכה אותו לחומר היצירה האידיאלי לכח ההרס שגר אצלנו בבית), אפשר לגזור אותו בקלות רבה (אה… כבר לא עמיד כמו שחשבנו) והוא מגיע בשלל צבעים…. המשך

השמש הזאת, השמש המטעה הזאת.
פוקחת עיניים ורואה באלכסון כמה גוונים של תכלת. בהיר.
תכלת?

<הפסקה של שעה> קופצת מהמיטה, יוצאת לחפש את אבאלה ובמטבח פותחת את כל התריסים שישטוף אותי האור הזה. האור שוטף יחד עם קור נוראי. א-לו-אים!
איפה אבאלה? האוטו פה, המחשב פנוי, הדלת לא נעולה ואפאחד לא עונה לי בחוץ הקפוא. יובבבבבבבבבבל!
הנה יובל, נכנס בדלת מחוייך וערני, צרור עיתונים ביד וכובע על הראש. מסתבר ששעה אחרי שהלכתי לישון הוא הוזעק לעלות לעיר הנצורה צפת ולסייע עם ג’יפ לעבודת הקודש של חלוקת העיתונים היומיים שכן הידיעות על הפוני של נינט והכרס של שרון (אופס, סליחה, מי ראש הממשלה עכשיו?) חיוניות מאוד לפתיחת הבוקר של תושבי ההר כמו קורנפלקס עם חלב.

שלוש שעות אחר כך, עם הקפיץ העליז והיפהפיה הנרדמת שעוד סוחבת את הסימנים של הפוך על הלחי אנחנו מגיעות לאפיקים…. המשך

הכיף מתחיל עוד בדרך, כשאבא ואמא משחקים עם השלטים הקטנים משחק סימני דרך לבעלי ראייה טובה והגיון בריא (למשל - למה מתכוון חץ קדימה כשמהכיכר יש חמש יציאות). בסופו של דבר רק העקשנים והמתמידים שורדים, מה שאומר שלא צפוף שם.

שילוט בכניסה כתוב בטוש עבה מבטיח פיתות מהטאבון ושתיה חמה בחינם, כל האלונים מסביב צועקים “כאן גליל” והכל כלכך שלו ושקט שבא לך לחלוץ כפכפים ולתת נשיקה לחוטם הרטוב של עוזי חוטמן.
הילדות מקבלות כל אחת שקית נייר עם שעורה - מתנה לעזים הננסיות הרעבות. עזים אוכלות (כמעט) הכל, כולל שקיות נייר, במיוחד אם הן מוחזקות בידיים קצת הססניות.
בהתחשב בזה שהמאכילים הם ילדים ושהעזים רעבות - לא צריך לפתוח את פח האשפה בשביל לדעת שמגיעות אליו ממש מעט שקיות נייר. אצלנו, בכל מקרה, התוצאה היתה 2:0 לטובת התיש…. המשך