המסע ליפן והלאה

Winlaw, Slocan Valley, Kootenay , BC

נסענו כמה דקות והגענו לרחוב "תרנגול" שמטפס על צלע ההר וממנו לדרך עפר שמטפסת יותר ואם היינו פוקחים עיניים היינו רואים כמה תלולה ולא סלולה היא. מזל שבדיוק היה שם מרסל הבנאי עם הטנדר 4X4 העצום שלו שירד אלינו עם שרשרת וגרר את האוטו והטריילר החוצה מהתעלה כל הדרך עד מרכז Ashinah – יעד הוופינג החדש שלנו.

נייט' לקחה אותנו לסיור במקום הזה שבמבט ראשון נראה כמו גרסת הפרמקלצ'ר של גן עדן.
מלבד שני בתי חבילות קש שנראים כמו בתי בוץ (אני מנחשת שזה בטון. יורד פה גשם) עם קימורים וחלונות עגולים וכל היתר, יש שם גם מבני שירותי קומפוסט יפים (אחד מזכיר לי נעלול), חדר סאונה (“אנחנו לא ממש מפעילים את הסאונה בימים אלה…” – היא כמובן לא לוקחת בחשבון את המטבח שגם הוא עשוי באלות ומבודד היטב ואין בו פתחי אוורור. הוא הוא הסאונה האמיתית), בצמוד לסאונה – חדר אמבטיה (הבחנתי שקירות חדר האמבטיה הם מזכוכית שקופה), מקלחת שדה סולארית (ללא מיכל, פשוט צינור שחור ארוך מאוד שמונח על הגג ווילון שאיך שלא תפרשי אותו – תהיי חשופה מ3 כיוונים לפחות. אני חושבת שהאנשים שגרים פה תופסים את ענין הפרטיות במקלחת שונה ממני), מבנה ליוגה וטקסים, חדר שנדמה לי שתואר כחדר תפירה, חדר כזה וחדר כזה. איבדתי את הקשב והדרך בין שיחי הפטל והערוגות בדוגמת ספירלה וחור-מפתח וכל מה שהכרתי בתיאוריה.
יפה פה.
ויש מטבח משותף הכולל את כל הציוד שצריך ושולחן גדול ואזור רביצה ויש פה כלמיני אנשים שבאותם רגעים לא הצלחתי להבין מי קבוע ומי זמני אבל זה יתברר בקרוב.

---

הם פה רק שנה. שתי המשפחות קנו את המקום ביחד, על כל בניניו, כי לקנות לבד היה מעבר לתקציב. המוכר חיבר את שתי המשפחות ומאז הן כאן, כל אחת בביתה וכל היתר בבעלות משותפת ויש שיתוף כלכלי מסוים לפי מודל שבנו לעצמם.

על הבעלים הקודמים של המקום שמענו מהמיילדות ביומולדת (לא רק על לידות דיברנו). האיש היה ככל הנראה מומחה לבניה בבאלות ואת כל המבנים כאן הוא בנה בשיטת "בוא אלי לעשות סדנת בנייה בבאלות, שלם לי סכום נאה ובתמורה אעביד אותך בפרך שעות ארוכות בבניית הבניינים שלי". מסתבר שהרבה אנשים לא רצו לראות שוב את זה שאנחנו מכנים "נוגש העבדים" אחרי שלמדו אצלו. אבל הוא הלך. ולנייט' יש חיוך טוב. היא נראית טהורת כוונות.

את הבית שלנו נאלצנו לחנות ולפתוח מחוץ לגנעדן הזה, מעבר לגדר ולשביל.
”אני ממליצה לכם לא להחזיק שום מזון או מוצר ריחני אוטו וגם לא להדיח כלים בפנים כי המים שיאספו יריחו. יש לנו פה דב מאוד… ידידותי. הוא מבקר אותנו הרבה גם בתוך החצר" (הגדר עשויה ברובה מעצים אופקיים. מה שנקרא – סולם דובים).

אור ונטע נענו להזמנה של שני הילדים שגרים פה (קיאס – שהיה איתן בקייטנה ואחיו הבכור כיילב) והלכו לטרמפולינה או משהו.
שעה אחר כך הן חזרו והצטרפו לקשת בהיתלות על הרגל שלי ומאז הן שם, פחות או יותר.

---

ויש את אמא של קיאס – סוניה – שאנחנו מכירים מהקיטנה ופתאום מצאנו אותה כאן.
(אם ישתמע מתוך הדברים שאכתוב עכשיו או אחר כך דבר מה שלילי בנוגע לנייט' או לסוניה – זה הכל מקינאה של מישהי בגודל שלי בנשים שלובשות שתי מטפחות אף ונוצה).
באמא של קיאס הייתי יכולה לחשוד שהיא ילדה אותו כשהיתה בכיתה ד' אבל מנהג המקומיות להיצלות משפיע על עור הפנים לרעה, אני רואה את הגיל שלה. כנראה שזה היה בכיתה ו'.
היא מקועקעת (כמו כולם כאן. לא יאמן) עם פירסניג במקומות לא שגרתיים (שזאת השיגרה החדשה, תכל'ס) ויש לה גוף של אחת שאוכלת קייל ועושה יוגה ככככללללל היום ויציבה של רקדנית. ואין לי דרך יותר עדינה לנסח את זה: יש לה את התחת הכי יפה בעולם.

אבל לא רואים אותה הרבה. בעצם – חוץ מלוק (אבא של קיאס) שהוא הבחור היחיד עם שיער אפור ששמעתי מדבר על הקעקוע הבא שלו (‎אבל זה רק בגלל שעוד לא ביליתי מספיק זמן פה בעמק) שרואים אותו ככה די הרבה ולפעמים גם נשאר לפטפט – לא יוצא לנו ממש לקשקש עם מארחינו.

---

מה שהוביל אותי למחשבות כפירה רציניות בלילה הראשון שלנו כאן.
חשבתי לי – בשביל מה אנחנו עושים וופינג?
לא בשביל לחסוך בהוצאות כי אוכל במילא אנחנו מספקים לעצמנו וחסכון של 20 ומשהו דולר ללילה על הקמפינג זה לא משהו ששווה כמה שעות עבודה. אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף. אנחנו עושים את זה בשביל להכיר אנשים.

אבל מה יוצא? שאנחנו בבית משלנו ולכן לא מעורבים בחיי המארחים ברמה היומיומית כמו שהיה ביפן ויותר מזה – אנחנו כמעט לא רואים אותם. למעט מפגשי – מה תרצי שנעשה היום וקצת עבודה כתף אל כתף (נדיר) -אנחנו לא מדברים איתם. כאילו אין איפה. והילדים -בבית שלהם ואנחנו בשלנו ורואים אותם רק כשהם בדרך לאוטו לאנשהו.
מעולם לא ממש הוזמנו להיכנס לבית שלהם.
ואנחנו פוגשים אנשים חדשים כל הזמן והם ידידותיים וחולקים ידע וחוויות ומזמינים אותנו לתוך הבית שלהם.

אז מה אנחנו עושים פה, מעשבים כשאנחנו בנפרד זה מזה במקום להיות בדרכים צדים בתים?

וזה שאני צריכה לבשל במטבח שכלמיני זרים מסתובבים לי בו בין הרגליים ומפריעים לי לזוז כשהמקרר שלי וגם הילדות שבבית מרוחקים ממני כמה עשרות צעדים ושער – זה ממש מעייף.
(חוץ מזה שכנראה כל השיתופיות משפיעה עלי לרעה. אני נאחזת בדברים שהם שלי ורק שלי ובשקט שלי ורוצה לקחת אותו מכאן למקום אחר, לבד).

---

עם המחשבות האלה הגעתי ליובל בבוקר והוא אמר לי – בואי נחכה קצת.
וטוב שחיכינו.
זה לא שהתחלנו לבלות את זמננו החופשי בסלון של נייט' אבל אחרי יום אחד של עישובים בשמש יובל עבר לעבוד בבנייה של הבית של לוק וסוניה. הוא עובד עם לוק ומרסל (זה מהחילוץ) – כרגע הם עוד בשלב שהם מציבים קורות עצומות. מרסל הוא המקצוען, הבנאי שנשכר כדי להוביל. הוא לובש מכנסונים בצבע עור-הולנדי-חרוך עם חגורת כלים ומרכיב בשעת הצורך (ניסורים) משקפי מגן ואוזניות. זה חשוב לשמור על העיניים, האוזניים והביצים מוגנים.

אני מבסוטה שיובל עבר מעישוב לנגרות. הולם אותו. חוצמזה נראה לי שבניה בעץ זאת מיומנות בסיסית פה. טוב ללמוד.

---

בזמן שיובל בנה (”בצהרים הם לקחו אותי לבית קפה. זה אכל סלט תרד והשני אכל מרק. וכל זמן העבודה הם דיברו דיבורים רוחניים על טרנספורמציות") – הבנות ואני היינו במפגש חנ"ב על החוף ונשארנו ונשארנו ונשארנו (גם ככה קשה להזיז אותן משם אבל במקרה הזה היתה שם חברה שלהן ואז הגיעו מישלין וג'וליה – המדריכות של הקייטנה, וזה היה כבר קרוב לבלתי אפשרי) וכשהצלחנו לזוז משם – נסעתי שוב לחפש את לזלי.
היא הראתה לי מבחוץ בית מועמד להשכרה של שכנה שלה וכבר יומיים אני מנסה להשיג ממנה סיור פנים. לך תתאם בלי טלפון.
בדרך אל לזלי עברתי ליד הבית המיועד ומצאתי בו את בעלת הבית. זכיתי לסיור פנים וגיליתי שהבית מאמם טילים ושיש פטל בשל ושאנחנו מוזמנות לקטוף. זה לא היה כזה פשוט. היו איתי שלוש ילדות שהתעקשו לדבר איתי בו זמנית וגם לרצות פיפי ולנסות לברר מה מייגן אמרה לי ומה יש בחדר הזה.
אבל זה היה ברור שזה הבית בשבילנו.
שבתי אל יובל אשר על הפיגומים, הגשתי לו קופסת פטל ואמרתי: ”זה מהבית החדש לנו"

---

בין שאלותי לגבי מה נשאר ומה יוצא מהבית (זה כלכך מקל שהסטנדרט הוא להשכיר בית עם מקרר ותנור אפיה ומכונת כביסה ומייבש) היא שאלה אותי פתאום: "ממה אתם מתפרנסים?". חשבתי שהיא מנסה לוודא שיש לנו מאיפה לשלם את השכירות אבל לא, זה לא העניין.

"אתם לא מגדלים מריחואנה במקרה?"
"לא. ממש לא" (אני מעדיפה לגדל שום) "מה הסיפור עם המריחואנה? אמרו לי שבגלל זה אנשים לא רוצים להשכיר דירות. מה הקשר?"
"הקשר הוא שאם תופסים גידולי מריחואנה בבית – מחרימים את הבית"
"ואיך זאתבדיוק אחריות שלך בתור אחת שלא גרה בבית?"
"בתור בעלת הבית יש לי זכות לפי חוק לעשות ביקורי בית. אז לפי חוק זאת גם חובתי, כדי לוודא שלא מגדלים פה סמים"

וואו. קטע קטע.

---

אבל יש את הבית של מרסל. מרסל גר אי שם בסלוקן הקטנה. Off the grid. לא שיש לי מושג מה זה. בבית שבנה במו ידיו (בכל זאת – בנאי) באיזה קואופרטיב. חייבים לראות. הוא רוצה להשכיר או למכור.
אם חיייבים אז היום לפני שחוטפים לנו את הבית ההוא בכפר סלוקן, מרחק פיסת יער זעירה מלזלי ומרחק אופניים או רגליים מכל מה שאני יכולה לרצות. כבר אמרתי ליובל – זה מגניב כל הבתים האלה ביער ועל הנהר שאנחנו רואים אבל אני צריכה גישה רגלית לשירותים בסיסיים ואנשים וילדים. אני אוהבת שהאוטו לא זז במשך ימים. אני מתעייפת מלהכניס ולהוציא ילדות מהאוטו.

אז חיכינו שיום העבודה יגמר ונסענו לבית של מרסל.
כבר אחרי 3 דק' של נסיעה הבנתי שזה לא זה אבל נשארו עוד 12 דק' של נסיעה מטלטלת עצמות מעלה ההר בתוך היער על פני 5 גשרים צרים, פחות או יותר.

הקואופ הזה, כך מסתבר, זה מין תחליף לרשות מקומית. תריסר אנשים קנו שטח עצום, חילקו ביניהם כמה חלקות והשאירו המון חללים בתווך. חללים של יער ומים.
אין מסי עירייה, יש מס קואופ לצרכי תחזוקת דרכים וכד' ויש 500 מ' בין בית לבית.
כשאהיה זאבה בודדת – אדע לאן להגיע.

---

אחרי שעצמותינו נוערו היטב חנינו והלכנו ברגל 200 מ', גשר צר מעל נהר והנה הגענו לבית הרווק.
אפשר לדבר הרבה על ההבדלים בין גברים ונשים אבל מבט אחד בבית שרווק בנה בעצמו והתגורר בו במשך 17שנים יחסוך אלפי מילים. וזה מעבר לכלי הנגרות ומגזיני האופנועים שהיו מפוזרים שם. היתה שם איזו פונקציונליות מבורדקת שהבהירה שהאיש אולי לובש מכנסונים אבל הוא גבר שבגברים.

הבית מקסים. ולידו – מגדל תלת קומתי שנבנה כי התחשק לו לבנות מגדל. יש לו ענין עם מגדלים ועם התחלות. המגדל לא גמור.
ויש בקתת סאונה.

”מה זה, לכל אחד יש פה בקתת סאונה?”
“בטח. סאונה זה ממש כיף!”

---

אחרי שראינו את מערכת החשמל שלו הבנו מה זאת אומרת off the grid
הבית של מרסל לא מחובר לשום תשתית שחשבון חודשי בצידה.
מים – כמובן, מהנחל. חשמל – ממערכת מיקרו-הידרו שמקבלת מים בלחץ (גרביטציה בלבד) שמסובבים בייבי-טורבינה שמייצרת לו חשמל.
ככה פשוט.

---

בחזרה לאשינה.
במטבח המשותף, זה שהאורחים והוופרים וכלמיני עוברי אורח מתקינים בו את ארוחותיהם, מצאתי תנור אפיה. זה משהו שלא ראיתי כבר הרבה שבועות.
בבוקר הראשון שלנו שם אפיתי לחם. בצהריים כבר אפיתי את עוגת הפירות המעולה של הילה שהריחה נפלא ונטעמה מצויין. אבל היא קטנה אז כדי לשמח את כריס ולינה (שני צעירים עם ראסטות וקעקועים שגרים פה בחצר באוהל ומבלים הרבה במטבח. אז יוצא לנו לדבר) החלטתי לאפות לאפות למחרת, ז"א היום, עוגת שמרים. בדרך ממרסל הביתה הקפצתי לבעלת הבית שלנו לעתיד בשאיפה פרוסת עוגה. שוחד קטן כדי שלא תשכיר למישהו אחר עד שנסגור איתה מחר.