המסע ליפן ובחזרה

לפני הכל - אפשר לחזור לנשום. החלה יצאה סבבה.
הארוחה כולה היתה מוצלחת (האמא אמרה שהיה oishi = טעים ואפילו גמרה את כל הסלט. לגבי השאר אין לדעת כי הם בולעים והולכים).

תודה על ההצעות לגבי אוכל ישראלי אבל יש בעיתיות עם חומרי הגלם.
לא נתקלתי בפטרוזיליה (למעט קצת מסולסלת לקישוט באיזה אירוע), לרב העגבניות אין טעם של שמש (גם בארץ המצב לא שוס אבל אפשר למצוא עגבניות ראויות לפעמים), טחינה מצאתי במזווה הקסמים של יוקי באריזה של 100 גר’ (אולי אני מפריזה. 50 גר’?), לא נתקלתי בנגזרות של חיטה (אולי טבולה מאורז?) והלימונים… כאב לב. נראה כמו לימון, הטעם חמוץ אבל הריח אבד במסע או בהמתנה. אין את הריח הזה שעושה נעימים בעורף.

באותו הערב הם לקחו אותי לקניות של אוכל (לא הבנתי למה. יש להם בבית יותר אוכל מאשר לסבתא אסתר ולמכולת ממוצעת ביחד). שם הם הצביעו על נטע וביקשו שאקח מה שהיא אוכלת. אמרתי - אוכלת הכל.
אז הם אמרו - אוכל ישרלי, לבשל, את. אמרתי אהההה מהההה, האדמתי, הסתכלתי מסביב על כל השפע (וונגולי למשל) וניסיתי לחשוב מה אני יכולה להכין. פתחתי מילון ואמרתי - ארוחת ערב יפן, ארוחת בוקר ישראל (למען האמת עכשיו כשאני יודעת איך אומרים ארוחת בוקר וארוחת ערב אני לא יודעת מה באמת אמרתי שם כי זה לא היה דומה).

אז מה היה לנו שם.
לקחתי יוגורט, המלחתי ושמתי בפילטר של קפה ליד האח. קיבלתי לבנה. מזל שיש לי זעתר בתיק.
סלט ירקות כולל הקליפה של הלימון ואגם שמן זית חיפה על הפדיחה המכונה עגבניות.
חלה טריה (עוד לא נתקלתי ביפני שאוכל את הלחם שלו לא קלוי) עם חמאה (מישהו עשה פה כנראה הסברה בעד מרגרינה ונגד חמאה. כולם אוכלים מרגרינה ומאמינים שזה יותר טוב).
חביתה עם בצל.
ןלא הגשנו מקלות אכילה.
היה אחלה. אני מקווה.

ובכלל אתם לא יודעים איפה אנחנו עכשיו. אז הנה.
באי קיושו (זה הדרומי מבין 4 האיים הגדולים של יפן. והשלג שראיתם בטלויזיה זה בהוקאידו, בצפון), במחוז OITA בעיר OGATA.
יש לי הרבה מה לספר על המשפחה שמארחת אותנו אבל כבר ארוך פה היום אז רק תקציר.
יש להם 4 ילדים שזה המון. יש להם מכון אילוף פרחים (אפונה ריחנית) ובית ענק.הם נחמדים.

הגדולה בת 12, השניה בת 10 - נעמי, אח”כ טאקאהירו בן 5 ויודהלה בן שנתיים.
הצעצועים שיש כאן הם כלמיני רובים מפלסטיק, דינוזאורים מפלסטיק, רובוטריקים מפלסטיק וכל מיני יצורים שנראים כמו הכלאה בין באטמן למסע בין כוכבים - משהו עתידני עם טייץ (גם כן מפלסטיק) - עשרות כאלה בצבעים דומים. בעצם אחד מהם ממש מיוחד - אפשר להזיז לו את הרגליים.
ויודהלה משחק בהם בשלל דרכים מקוריות - או שהוא לוקח 10 מהם ומעביר מחדר לחדר, או שהוא לוקח אחד ומעביר מחדר לחדר, או שהוא לוקח אחד ותוקע לי בבטן.
תגידו, זה משחקים של בנים? למה? מה הם עשו רע?

לגדולים יותר יש נינטנדו וגם כמה פלייסטיישן וטלויזיה וגם בסדר הפוך (אבל בעיקר נינטנדו. שמעתי שזה מאוד מפתח את שרירי האגודל ואת הזמן הפנוי של ההורים).

ויש פה עוד כמה אנשים שגרים בבית אבל לא ממש הצלחנו להבין מי הם ומה הם עושים פה (אם נדע מספיק יפנית עד שנלך מפה אז אולי נגלה. לא מדברים פה אנגלית בכלל). כמו שאמרתי - אני מתבוננת. בסוף יהיה דוח מפורט .

תודה על התגובות שלכם. תמשיכו בבקשה. מקווה שגם יצא לי להגיב בקרוב.