יום שבת, 16 פברואר, 2013, 23:27

4 המופלאים

לעתים זה מרגיש כמו שחיה בנהר נגד הזרם. דרוש מאמץ כדי להישאר במקום, דרוש מאמץ גדול בשביל להתקדם ואם תניחי לרגע, תיסחפי אחורה. אבל אני בנהר הזה מבחירה. יהיו לי מספיק שנים יבשות.
בין כל המאמצים להחזיק את הראש מעל המים יש המון רגעים של פליאה והתפעלות. בגלל זה אני לא מחזירה אותם ;-)

ילדון בארון

למשל הבוקר, כשהזדרזתי להכין ארוחת בוקר לילדות כדי שיהיו מוכנות ליציאה בזמן (זאת אומרת, התחלתי לקרוא להן בתשע כדי שב12 נוכל לצאת). על השולחן היתה כבר צלחת עם ירקות ואני עמלתי על החביתות תוך שאני שולחת צעקות לקומת השינה ומתעלמת מגורם חשוב – הזחל הרעב.
במקום לצרוח או להיתלות לי על המכנסיים הוא גרר את הסולמון החביב עליו וטיפס לבד אל הבופה.

מחשבון קלוריות?

בדרך הוא אסף מחשבון. שלא יהיה משעמם.

אולי אני אוכל טל לארוחת הבוקר

כמה ימים קודם לכן הוא ניצל את המשמרת של אבא (זה ההורה הפחות חרדתי אצלנו), הלך למטבח, גרר את הסולמון לשיש, אכל מאפינס, ירד, מצא כוסות מים חלקיות (הוא יודע שתמיד יש מי שתיה ליד המדיח, איפה שהכלים מחכים שיכניסו אותם), שתה, ולקינוח (זה השלב בו אני חזרתי הביתה ומיהרתי לבדוק בבהלה מה זה השקט הזה) – עמד ליד חבילת חמאה ואכל אותה. בידיים.

חיוך שמנוני

אור

לפני כמה חודשים אור אמרה שהיא מתעתדת ללמוד באוניברסיטה בארה"ב. אני חושבת שהיא דיברה על קליפורניה. אולי על בוסטון?
לפני שבועיים היא אמרה שהיא לא תרחיק עד לשם ותלך לאוניברסיטה בונקובר או בויקטוריה.
השבוע, בהמשך למגמת ההתכנסות, היא כבר הודיעה שהיא בוחרת בויקטוריה, כי יש שם דוג'ו טוב, ואז שאלה מאיזה גיל אפשר ללכת לאוניברסיטה. עכשיו שיהיה ברור – אנחנו מאוד בעד השכלה גבוהה, אבל קצת מוקדם לי. היא כבר בת 10 וזה מתקרב בצעדי ענק, היום בו היא תלך לשתות ממעינות אחרים. אז הזכרתי לה את תכנית הווילדרנס המיוחדת שפועלת פה בבית הספר (שכוללת טיולים של כמה ימים בשלג וכאלה. משהו שווה ממש). אפשר להתחיל כבר בכיתה ז' מה שאומר שנתיים וחצי של המתנה. נעמוד בזה.
(העיקר שלא תלך לשתות חשיש בויקטוריה בגיל 15).

נטע
לפני כמה ימים רצתה להכין איתי משהו בליבוד מחט. אמרתי לה שלא יתאפשר באותו היום (קשה. קשה למצוא זמן לעשות משהו עם הבנות). לא עברו שעתיים והיא באה להראות לי את הגמד שהיא הכינה אחרי שהלכה ומצאה באינטרנט הדרכה.

זאת דרדסית אנטרופוסופית?

באחד הבקרים יובל סירק את נטע (אני חושבת שבשגרה היא אוספת לבד). זאת פעם ראשונה לה עם קוקו גבוה וזה היה לגמרי מאמם. כלכך שונה זה היה שבכל פעם שפגשתי בה בתוך חבורה (זה היה יום בית ספר שלה אז היו כמה הזדמנויות) – לקח לי זמן לאתר אותה (אם כי עם הזמן למדתי את הטריק – לחפש את זאת שזוהרת).

היפה הזאת, נטע

קשת

הבוקר עברתי על הפיד שלי בפייסבוק בזמן שהנקתי את טל. מתישהו הצטרפה אלינו קשת.
היה שם האיור הזה:

נדנדה

רפרפתי ועברתי הלאה. קשת ביקשה שאחזור. (כמובן, זה מצויר, זה של ילדים…).
ניסיתי להמשיך אבל היא התעקשה שאקריא לה הכל ואז התחילה לשאול שאלות כדי להבין למה הם עשו את השטויות שעשו.
הסברתי. זה לא עזר. היא רצתה להמשיך ולהעמיק בציור הזה. מה דומה לאיזו נדנדה שהיא מכירה ואיפה ישב הילד הכי גדול בנדנדה התלת שלבית.
קשת מתוקה שלי, עוד לא ממש התעוררתי, אני לא בנויה לדיונים כרגע, יותר בכיוון של חיבוקים.
אז הדפסתי לה אותו והיא רצה עם הציור לנטע. נטע תמיד מוכנה לדון איתה על דברים כאלה, גם בשמונה לפנות בוקר.


קשת: "טל עומד על הספה ומעמיד פנים שהוא עומד לקפוץ" (איפה למדת להגיד "מעמיד פנים"?!?)


אנחנו במטבח, פתאום היא מתחילה לבכות.
אני (נופלת לתוך תבניות. טועים, קורה): "קשת! מה קרה?"
קשת: "אני צריכה קודם לבכות ואז אני אגיד לך"

קשת בלבוש שגרתי

7 תגובות

להגיב