המסע ליפן והלאה

היום חגגנו את חגיגת החמץ המסורתית (אני בטוחה שלפחות פעם אחת כבר עשינו את זה בעבר..). זה החג בו ילדים לשים, מתקמחים ומפתפתים לפני בוא המצה.

הייתי שמחה מאוד לקחת את ענין החמץ-מצה צעד קדימה, זאת אומרת – לתת לו את הפרשנות שלי ולוותר על מרכיב מרכזי בתזונה כדי לחוות את כל מה שמתלווה לזה (קושי, געגועים, התחדשות וכו'). למשל לחם. במקרה מדובר ברכיב מרכזי בתזונה שלנו (מרכזי מדי לצערי. הייתי שמחה להתנסות בהיעדרו).
הבעיה היא (מעבר לזה שהילדות שלי אוכלות מעט מדי מזונות) שהפרשנות בת זמננו היא דקדקנית בצורה לא חיננית. ניצחון בנקודות והפסד בנוק אאוט. משנה לשנה יש יותר ויותר תחליפים כשרים לפסח למזונות הרגילים. שזה מעולה. מניע את גלגלי הכלכלה. זורקים את הישן וקונים חדש.
אבל איפה השינוי אם יש פסק זמן כשר לפסח? (שינוי בעטיפה לא נחשב).

לצערי הממשלה בוחרת לסבסד קמח לבן (או שחור שזה לבן עם קישוט) ולא קמח מלא מה שאומר שאם אני הולכת על אופציית המצות (ואין לי כוונה לאפות מצות בעצמי) – זה יהיה מקמח לבן. לילדות שלי מגיע יותר מזה כמזון בסיסי.

אז לא יצא מפה החמץ.
אבל חגיגות זה נחמד.

---

הכנתי בצק שמרים ואספתי כח לטפל באש ובסאג' וכל היתר אבל כשהגיע הרגע להדליק נזכרתי שנטע עשתה אימוני אש כל החורף על הקמין והצעתי לה לטפל בזה לבדה.
כמה דקות אחר כך היתה לה מדורה מפוארת.

תועפות קמח נשפכו על השולחן, ידיים משכו ומתחו ולשו ורידדו וכשהגיע זמן הסאג' – נטע לקחה את המושכות שוב. יותר מזה – היא סירבה לקבל הדרכה או עצות. בחרה להמציא את הכל בעצמה.

בתום חצי שעה של להטוטי מלקחיים משולבים ברידודים (הילדה מולטי-טלאנט) היו המון פיתות מצויינות.

(יש את הרגעים האלה, בהם את חשה שניתן לשמוט אחריות כי יש מי שיתפוס. כשהמישהו הזה זאת הילדה שלך, זה תענוג גדול).

---

בינתיים אור חזרה עם שתי חברות והכריזה על מסירת חיסול.

לפני כמה ימים דיברנו איתן (בחשש מה) על זה שאנחנו עומדים להיפטר מכל הרכוש שלנו ולנסוע עם תיקים.
חששנו שיהיה להן קשה להיפרד מכל החפצים שלהו כי הן ידועות כאגרניות (לא מרשות לזרוק ניירות מקושקשים מקומטים או איזה צעצוע שבור, מתוך מחשבה שבטח אפשר לעשות מזה משהו).
מה רבה היתה הפתעתנו שלמחרת היה לכל אחת מהן תיק גב קטן ארוז (אור לקחה את כל כתבי וינטר בלו. יצא קטן אבל כבד) וכמה ימים אחר כך הן ארזו שני קרטונים כדי שאלה ישלחו אליהן לכשיהיה להן בית קבע.
הארגזים מקושטים בהמוןהמוןהמון מדבקות של לבבות.
(אנחנו 7 שבועות לפני הנסיעה כרגע).
אני לא מבינה איך יצאו לי ילדות שאורזות חודש וחצי מראש.

---

במקביל הן התחילו לחלק רכוש. ולא סתם, דברים שהן אוהבות.
היום הן נכנסו עם החברות לחדר (מתישהו הצצתי לחדר וראיתי בו 8 בנות בסך הכל, כולל אלה שלי. והיה שקט) ונתנו להן לקחת מה שהן רוצות.
אני צריכה ללמוד מהן לא להיקשר לחפצים. (עובדת על זה. אני מרגישה שאני בדרך).

---

גם אנחנו מתחילים להיפטר.

יש את ניקיון האביב הרגיל במהלכו עורמים הר ליד הפח (עשיתי את זה בשבת, רק מהחצר) ומחליפים ספות (בוצע חלקית) אבל הפעם זה בקנה מידה גדול יותר – כי כבר אי אפשר להגיד "אולי נצטרך את זה" – ומלווה בהרבה שקיות למסירה. לא שומרת בגדים. מוסרת ספרים. נפטרת מחפצים.

עוד המון עבודה לפני.

את העסק שלי כבר מכרתי (ז"א – מצאתי קונה מצויינת. ההעברה בפועל רק בעוד מספר שבועות), עוד אין שוכרים חלופיים לבית (אם מישהו מכיר משפחה שמחפשת חושה עם חצר גדולה במחיר סבבה – שיספר), עוד לא פרסמנו את החפצים שאנחנו מעוניינים למכור (מעטים. הרב למסירה).

עוד 7 שבועות נוסעים.
אמאלה.

---

והנה המלצה:

שני פרקים כבר שודרו בארהב (השני אתמול).
לא ידוע לי על דרך חוקית לצפות בהם מכאן.
צפינו בשניהם, זה מזעזע ומטלטל ומרגש.