המסע ליפן והלאה

הבנות ביקשו שיעור. התנתקתי בקושי מ"האדמה הטובה" (וואו וואו וואו), הבאתי שולחן, מחברת מקושטת ועיפרון לכל אחת (גם לקשת).
זה נשגב מבינתי איך אני יכולה להחליט מה מעניין אותן באותו הרגע אבל זרמתי איתן. הן אוהבות שמפעילים אותן מעת לעת.
"מה תרצו ללמוד היום, הנדסה או גיאוגרפיה?"
הן לא מכירות אף אחת מהמילים. בחרו גיאוגרפיה.

הבאתי את האטלס המעולה שלנו וחיפשתי מפה של כל העולם.
"מה? זה גיאוגרפיה? איח לא רוצה. אני רוצה ללמוד מדע"

מאיפה אני אביא לך עכשיו מדע.
טוב, שיעור שמש.

מחברת ועיפרון ביד, מצלמה על הצוואר. אנחנו מחפשות נבטים.
הן לקחו אותי מיד לנבטים ליד הברז שליד הסוכה שלהן. נטע צילמה מכל הכיוונים. (עוד לא בדקתי אילו תמונות יצאו. בטח נמוכות). אח"כ בחנו נבטים בעוד כמה מקומות. בעיקר סרפדים בצֵל.

חזרנו הביתה, פתחנו מחברות, כתבנו את השמות של כל הצמחים שפגשנו.
אור בכתב קטן ומסודר, נטע במילים שזולגות משורה לשורה.
כף אווז, חוביזה, סרפד. אין הרבה נבטים עכשיו.

הילדות משולהבות. אמא עוד.
עכשיו שמות של צמחים אחרים שיש בחורף.
ציפורני חתול ציפורני חתול ציפורני חתול. המחברת של נטע סוערת.
הלכתי להכין ארוחת צהרים. השארתי קערה עם טושים.
כשחזרתי במחברת של אור גלשו "חסה", "גשם" ו"קרמבו" ואצל נטע נבטו 3 נסיכות בהרבה צבעים.

הבנתי.
לא ככה. ככה!

כמעט נסעתי הלילה למרכז. כבר הייתי באוטו והתחלתי לנסוע ופתאום התברר שאפשר שלא אסע.
עכשיו אני מרגישה שזכיתי זכייה גדולה. אשן הלילה לצד קשת, אעביר את מחר לצד שלוש קסמות.
איזה כיף לי שלא נסעתי. שלא נאלצתי להתרחק מהן.

נראה לי שמחר נערוך שיעור.
הנושא יהיה -
אדום.