המסע ליפן והלאה

עד שארוחת הבוקר היתה מוכנה הילדות אכלו גויאבות ופומליות בהתלהבות גדולה. היתה תערובת ריחות סתיו באויר.
כשכבר היתה מוכנה (פיתות על המחבת עם החומוס מובנה בבצק) החלטנו לאכול מתחת לתות כי בשמש היתה יותר מדי שמש. גם כן סתיו.
היה אור מיוחד. בימים האחרונים יש כלמיני אורות מיוחדים. היה נעים.
הארוחה נגמרה ואני התמרחתי עם הילדות בערסל ואמרתי לעצמי יאי איזה כיף לי. היה מצויין.

בינתיים יובל תיחח את הערוגות במתחחת קטנה ממונעת. דוחפים אותה כמו מכסחת דשא והיא מתחחת. עושה בדקות עבודה של שעות וליטרים יזע.
יובל התלבט אם לזרוע או לתת לתרנגולות לעשות את הקטע שלהן (תרנגולות זה מעולה. זה טרקטור. אבל תרנגולות חומדות את נבטי הכרוב הסיני וכל היתר והן לא חוזרות ללול לבד לפני חשיכה. לשחרר תרנגולות אומר להיות רועה-עופות עד הערב).

"אני רוצה לזרוע היום כי מחר ירד גשם"
"מחר ירד גשם?"
"כן, לא ראית את הנמלים הגודולת אתמול? הן התרוצצו בטירוף! וגם אמרו בתחזית של יאהו"

לא עוקבת אחרי התחזית, גם לא מרימה עיניים. אם הייתי מרימה בטח הייתי רואה עננים שחורים.
בעודנו מתנדנדות מהר מדי, הצבעים התחילו להתערבל, השמיים להתקדר, הרוחות להתחזק והטיפות להיטפטף. הלכתי לשים סיר על האש.

זאת היתה סערה מ0 ל100 ב5 דקות.
בבית החלונות התנדנדו והתריסים נטרקו.
הילדות הגיעו אחרי בריצה כשהן זורקות מעליהן את הבגדים לאורך המסלול שלהן מהדלת עד לחדר המשחקים.

"יש גשם! איפה הבגד-ים שלי?"
"בשביל מה בגד ים?"
"בשביל לעשות מקלחת בחוץ. אוף אמא. תקשרי לי…"

---

לפני כמה ימים עברתי בשעת ערב ליד בית הכנסת. ראיתי חבורת עבדקנים מחוץ למבנה, עומדים ומתפללים בתנועות הרגילות, אלה שאני מכירה.
ואז חלק מהם התחילו לקפוץ, במקום. כאילו הם בחימום למשהו.
(אבל הם לא היו בבגדי ריצה אלא בתחפושת הרגילה).

כשהגעתי אחר כך לסביבת לוח שנה בדקתי וגיליתי שזה ערבו של ט' חשוון. אולי ראיתי משהו שקשור לתפילות הגשם?

---

הילדות ירדו מהר מאוד מהרעיון של המקלחת ועברו ללבוש חורפי מלא, כולל מטריות, כובעי צמר וכל היתר. אור ביקשה שאבשל מרק (סבבה. אבל מי יאכל אותו אחר כך, מי?). בינתיים יובל ואני רצנו החוצה והתחלנו לכסות בזריזות את כל מה שצריך. הקובבות של הגפת שמתיבשות, הקמין, להכניס אופניים למחסן, להוציא את כל כלי המיטה מהאוהל. ואני יחפה עם חולצה קצרה.

נראה לי שהתרנגולות הולכות לחגוג היום.

---

אספתי את הבנות לאוטו כדי לנסוע לחבר שלהן. לא היה קר אבל כשעמדתי עם חצי גוף באוטו וקשרתי אותן, הגב שלי נרטב ונרטב. רצתי פנימה כדי להתכסות במשהו. מצאתי בארון ז'קט פליס.
הכנסתי ידיים לכיסים ונתקלתי במשהו קשה.
התחלתי להתרגש.
הוצאתי את הדבר הקשה.
חצי עוגית שוקולד צ'יפס של סבתא אסתר.
טעמתי.
כמו חדשה.

---

(לפני כעשור הוצאנו ספר מתכונים של סבתא אסתר, כולל המתכון של העוגיות. הסיפור שהקדים את המתכון סיפר על חבילת עוגיות שנשלחה אלי בשירותי הצבאי ונדדה 3 חודשים מבסיס לבסיס לבסיס עד שמצאה אותי כשהעוגיות טריות ופריכות. הסיפור ההוא הילל את האריזה המצויינת של סבא מרדכי אבל כנראה שהסוד הוא בעוגיות)