המסע ליפן והלאה

אור כחול כהה ואני שומעת רוכסנים נפתחים ונסגרים. יובל יצא והוא מכסה את הפתחים. יש רעש של גשם קל.
יכול להיות שאז חצה את מחשבתי הרהור עד מתי נישן באוהל. כי זה לא מסתדר עם גשמים.
אבל זה לא גשם. זה דרדלע.

אחרי כמה דקות (כחול קצת פחות כהה) אני מתעוררת לתוך ריח לא נעים, תינוקת מיבבת ואבא מנחם אותה.
באמת אתמול בלילה היא התלוננה על כאב בטן אבל היתה עמוסה מדי בעייפות ואורחים בשביל ללכת איתי לשירותים.
עכשיו היא כאן בבגדי החג, מקוננת על הקקי וגם אני כי זה מרוח על שני מזרונים ומה שביניהם.
תודה לאל שזה סתם קקי רך.

יובל רץ פנימה להביא עזרי ניגוב.
בינתיים קשת מסרבת לשכב על הבטן על אמא. אני בקושי רואה מה קורה בחושך הזה אבל מזהה בבירור שהיא דרכה על קקי ואחר כך על הסדין ועלי.

אני מנגבת מה שיכולה ומעבירה ליובל שהולך להביא שני סדינים. אני צריכה להפריד בין המלוכלכים לנקיים ולהזיז את נטע הנמה לאזור בטוח.

5 דקות אחרי, הסדינים הוחלפו, גם השמיכה הדרוכה פשוטה מציפתה וכולנו שוכבים במיטה ומקשיבים לגשם.
יובל רטוב, אני מריחה קקי אבל לא יודעת מאיפה. נאתר בבוקר וגם נתקלח.

"אני לא זוכר כזה גשם בספטמבר"

אני נזכרת שהאוהלים האלה לא מתמודדים טוב עם גשם.
והוא ממשיך.
צריך להיכנס הביתה אבל הוא יורה. נחכה עוד קצת.
מקשיבים לגשם בהנאה (עדיין מסריח כאן)
ובינתיים שולחת יד לשוליים.

נו בטח.
זה לא אוהל 4 עונות או 3 עונות. זה אוהל עונה אחת, קיץ, קיץ אחד אולי.
זה בעצם כילה עם שדרוג של פרטיות.

המזרונים שלנו לא עשויים ספוג אלא שכבות של כותנה ואחרים אבל האפקט הוא אותו אפקט. הם שותים כל מים שיש לידם. הם כבר שתו כמה שלוקים ומוכנים לספוג כל מה שיכנס לאוהל. ונכנס.

גשם לא גשם חייבים להיכנס אחרת יקח לנו שבוע ליבש אותם.
בתוך השוטף יובל רץ הלוך חזור ומעביר מזרון אחרי מזרון. לסלון. אני מנסה בינתיים להחזיק קטנטנה רגועה, שוליים באויר ואמצע ביבשה ומעל הכל נמה נטע.
מימדי השלולית נחשפים ככל שהציוד מפנה את רצפת האוהל. אני חושבת שכל מה שירד בבקעה נמצא עכשיו באוהל שלנו.

כבר תכלת. בבוקר תהיה לנו עבודת כביסה ורחרוח נכבדה אבל בינתיים נלך לישון.

הגשם הופך לטפטוף. יובל מתקרצף ממה שזה לא יהיה ואני בחדר מתישבת על המזרון.
היא מתישבת לידי ושולחת אלי יד עם כתם חום מרוח על כפה.
אני מרחרחת בחשדנות.
שוקולד.