יום שני, 17 אוגוסט, 2009, 12:26
1 בספטמבר
אני במחשבות עכשיו איך לחגוג עם אור וחברותיה את היותן "בנות אל"ף" אבל לא זוכות בחגיגות עלייה לכיתה אל"ף (שבמחשבה קצת פחות רדודה מתגלות כחגיגות צרכנות מחד וכציפוי דבש לגלולה מרה ענקית מאידך. לא כוס תה הצמחים שלי משום כיוון).
ככל הנראה נעשה להן משהו נחמד שיהיה יצירה שלהן יחד עם כל ה"קטנים" (בני "טרום חובה", בני "גנון" וכד').
היום יצא לי לדון קצרות בנושא חינוך ביתי עם מישהי שהילדות שלה צעירות יותר. כשהייתי במצבה, כל הדעות שלי היו בתיאוריה, מבוססות על ספרים, על ילדים של אחרים, על אימהות של ילדים אחרים. אבל ככל שגדלנו ודמותה של אור התבררה והתבהרה לי, ובמיוחד אחרי שביליתי שעה בבית ספר יסודי (מה שהציף משקעים שלא ידעתי על קיומם) – הרעיון כולו עבר מהראש לבטן.
ועכשיו אמצע אוגוסט ובני המחזור של אור מתרגשים לקראת העליה לכיתה אל"ף והלב שלי נחמץ.
כואב לי על הנשמות הטהורות האלה, הרוחות החופשיות, הפראים היצירתיים שהולכים להיכנס, ברובם, לתוך קוביה. לא משנה מה צורתם.
יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה. יש זמן עד שיבוא התיקון.
בראשון לספטמבר
מילים ולחן: נעמי שמר
ביצוע: משה בקר
בראשון לספטמבר
אלף תשע מאות שישים
הולך לבית ספר ילד
חולצה בצבע תכלת
משאיר מאחור את כל החיים היפים
בראשון לספטמבר
אלף תשע מאות שישים
פתאום המורה שואלת
מה יש על הלוח ילד
והוא לא קורא, לא זוכר
לא מבין
אצלו
שתיים ועוד שתיים הן שלוש
פרפרים צבעוניים בראש
החולצה לוחצת לו על הצוואר
אל תגיד אין דבר
יש דבר
הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים
והוא מתחפר בכרים שלו
מציץ בגנבה בהורים שלו
רואה בפניהם ענני דאגה
הראשון לספטמבר
יום שונה מאחרים
כולם כבר בתוך הכיתה שלו
רק הוא עוד עמוק במיטה שלו
לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע
יש שיר אחד עצוב
שאני זוכר מזמן
עוד מלפני החופש
עוד מסוף הגן
חמש שנים חלפו
על מיכאל או על דן
אולי תגידו
מה כל כך שמח כאן
בראשון לספטמבר
אי שם בשנות השמונים
שוב הולך לבית ספר ילד
חולצה בצבע תכלת
נראה כמו כולם
אבל אחר
ומחוץ לגדר
מראש ערמת השנים
ממש מאותו השער
מביט בו האיש מפעם
כאילו אומר
זה עובר, זה עובר
יש שיר אחד עצוב….
אתם שרים אותו
בהתכוונות כזאת
שמתחשק לצעוק
שמתחשק לבעוט
חכו שנה שנתיים
תנו לנשום, תנו לחיות
מה בוער
ומה כבר מחכה לי שם
מעבר לגדר
בראשון לספטמבר
22 תגובות
מסכימה עם כל מילה.
תודה על השיר. תופס בגרון חזק.
אז מה חוגגים, בעצם?
טלי, מי?
ילדות חנב.
אוף
(אהבתי מה שכתבת)
מה חוגגים… לא יודעת. נמצא כותרת.
מה שאני רוצה למנוע זה נהייה אחרי דברים לא טובים בעיני, בגלל שציפו אותם בסוכר ונצנצים.
למשל – קיבלנו מכתב להורי כיתה א' עם רשימת ציוד וכם הזמנה למפגש בסוף אוגוסט. אור אמרה שהיא רוצה ללכת. כי כל הדברים האלה, האירועים, הטקסים – יש בזה משהו מושך עבורה. אז אני אומרת – נעשה לך אירוע עליה לכיתה א' בבית בדרך שנעימה גם לנו. נמצא דרך ליהנות מהדבש בלי העוקץ.
נעמה, את יודעת שאני אוהבת אותך אהבת אמת ומאוד מעריכה אותך על החינוך הנפלא שאת מעניקה לבנות אבל היום כששאלתי את אור מה היא רוצה לעשות שכיף, היא ענתה לי: ללכת לבית הספר. ונכון שהיא עולה לכיתה אל"ף אבל פה מתחילים את בית הפסר בגיל חמש ככה שהיא יודעת על מה היא מדברת. אני לא יודעת אם זה מפני שבית הספר פה הוא שונה או שמא אור יצאה לי אחרת, אבל היא פורחת שם וזו לא אוטוסוגסטיה שלי.
וגם בונוס: חוץ מילקוט וקופסאת אוכל ובקבוק רב פעמי למים (שהיא כבר סוחבת איתה שנתיים) לא צריך לקנות פה כלום ולא לשלם שום דבר.
מיכליקה, אני לא מבינה לצורך מה ההקדמה. ז"א, זה שטוב לילדה שלך בבית ספר אמור להעליב אותי?
אם את מצפה להסבר איך חיבת בית הספר של בתך מסתדרת עם זה שלדעתי מדובר במקום הרסני שכותש אנשים אז הנה ניסיון:
אני מנחשת שרמת הגירויים לה הורגלה בתך במסגרות עד כה גבוהה בהרבה ממה שאמא שלה, מוכשרת ומשתדלת ככל שתהיה (ואכן הינה) ואח שלה יכולים לספק לה. ויש שם הרבה חברים וענין והדרישות ממנה עדיין לא כלכך גבוהות אז סבבה.
מכאן הגעגוע.
אני לא מכירה את מערכת החינוך באמריקה אבל מכיוון ששמעה לא הגיעה אלי בתור מופת לחינוך עילי מכבד ומפתח (ותאמיני לי שהקשבתי) אז כנראה שגם היא דורסנית ומזיקה כאחותה הקטנה.
ואני מקווה שלילדה שלך ימשיך להיות שם כיף. הרי באנו הנה כדי ליהנות….
לא מצפה להסבר. לך יש את דרכך ולי את דרכי. מקווה שמה שאנחנו נותנים לה יעזור לה לעבור את ביה"ס עם מינימום נזקים.
זה כנראה תלוי בילד ובהורה. אני גם באמריקה (בצד המערבי) ונתקלתי עכשיו בחינוך ביתי כזרם כאשר ההורה סבור שהילד מחונן והרבה מעל הממוצע ואין מסגרת חוץ ביתית שיכולה לאתגר אותו. אני חושבת שזה מאוד תלוי בהורה, רמת העניין והמשמעת ללמידה שיצור בבית, אם הייתי עם הבת שלי כל היום בבית היא היתה בוחרת בעיקר לשחק בבובות שלה רוב הזמן.. (היא עולה לג')
נעמה, קצת כמו מתנות בחנוכה, הא?
טלי, זאת גם הדוגמא שהיתה לי בראש
ליאת: באמריקה החינוך הבייתי הרווח הוא "בית ספר בבית" אבל בארץ רב המחנכים בבית הם אנסקולרים, ז"א – אלה שמוצאים שזה נהדר שילדים בכיתה ג' ישחקו בבובות רב היום והלימוד יתבצע אם וכאשר הם יבחרו (למידה מתרחשת כל הזמן).
הילדות שלי משחקות כל היום ועדיין הן לא בורות.רחוק מזה.
אני חושבת שילד צריך לשחק. בבית הספר עיקר הזמן מוקדש לישיבה על הטוסיק ועיסוק של הראש בלבד בדברים שלא בהכרח מעניינים את הילד ומיעוט הזמן למשחק חופשי ואינטראקציה חברתית חופשית ("ההפסקה"). אם כבר בית ספר אז שיהיה ההיפך. שישחקו כל היום ו5 דק' בשעה יהיו שיעורים.
הילד שלי עולה לכיתה א' בבה"ס איזורי שממוקם בקיבוץ. מודה שהיו שני דברים ששימחו אותי מאד בבואי לבקר בבה"ס. האחד, העובדה שיהיו לא יותר מ25 ילדים בכיתה, והשני: המצאותם של שולחן חול ודמויות משחק, וכן פינות משחק בולטות כמו פינת לגו, בובות ומכוניות בתוך הכיתה – בדגש על "בתוך הכיתה". המסר שהועבר לי מתוך כל זה- ממשיכים לשחק, "למרות" ההימצאות בבית הספר. ושמחתי.
מסכימה איתך שלמידה מתרחשת כל הזמן, ומוסיפה שאחת האפשרויות ללמידה יעילה במיוחד מתרחשת כאשר מבוגר מתחבר ליוזמה (משחק) של הילד, ונותן לו משמעות, ומרחיב עבורו את המשמעות ונותן לו תחושת יכולת ועוד. כך, בנוסף לתיווך שהילד קיבל בנוגע לעניין שלו עצמו בדבר, הוא מקבל מהמבוגר מסר נוסף: שווה לך ליזום, וכדאי לך שיהיו לך רעיונות משל עצמך.
מאחלת לעצמי (במידה רבה בעקבות הפוסט שלך) לא לשכוח זאת, גם שילדי יהיה בבית הספר.
עד מתי החינוך הביתי ? כלומר אני מתחברת מאד למה שאת אומרת לגבי ילדים צריכים לשחק, ולגבי הלמידה האינסופית בכוחות עצמם. מצד שני, ילדים הם בני אדם, ואנחנו חיות חברתיות וצריך מתי שהו לצאת אל העולם ולהכיר עוד אנשים. חוץ מזה כמות הידע שאני מסוגלת להסביר ולהעביר מוגבלת (מי אמר מתמטיקה ולא קיבל?)
האמת היא שהבעיה העיקרית שלי עם חינוך ביתי לילדים שלי היא אני הם היו יכולים להיתרם מזה מאד. אני זאת שדי חסרת סבלנות …
יעל,
ראשית – בית הספר, במתכונתו המקובלת – מזיק (בראשי פרקים: ניוון כישורים חברתיים, יצירת הפרעות קשב, גרימת מיאוס כלפי נושאים הנחשבים חשובים, בזבוז זמן, השפלה וכתישת הבטחון העצמי ועוד).
חלופה אפשרית – בית ספר אחר. כזה שמכבד את הילדים, רואה אותם ובאופן כללי לא מזיק. השמועה אומרת שיש כאלה
אפשרות אחרת – בית.
שתי האפשרויות טובות מבחינה חברתית כי אין בהן מידור חד גילאי, יש אפשרות לפתח את הכישורים החברתיים והתנאים מאפשרים לילד לפתח את הבטחון העצמי ולמצוא את מקומו בתוך העולם שסביבו. לשים ילד בתוך 35 בני גילו בלי אפשרות בחירה לשום כיוון זה לא לעשות לו טובה. להיפך.
לגבי הידע – כמו באוכל. תפקידי לבשל, תפקיד הילדות להיות רעבות. אני לא רואה בי אחראית להעברת הידע אלא אחראית למתן תנאים טובים. כאלה שיעודדו סקרנות, כאלה שיאפשרו למידה. אני עוזרת לילדות שלי למצוא את מקורות הידע (ספרים, אנשים, אינטרנט – כולל סינון מידע). נכון לעכשיו יש לי תשובות וכשאין לי אני יודעת איפה לחפש. תגדל ותרצה להעמיק בנושא שאין לי בו ידע מספיק (או רצון/אפשרות לרכוש כזה)? נמצא את המורה. חינוך ביתי הוא לא מתכון לילדים בורים. להיפך.
לגבי סבלנות (אני לא מנסה לשכנע אותך לעבור לחינוך ביתי) – אני רואה לגבי עצמי שהסבלנות שלי מוגבלת. תלויה בזמן, במצב ובנושא. אז אני נמנעת ממה שממש קשה לי (לקרוא כמה ספרי ילדים ברצף. שעמום תחת), מוצאת את הדרכים להתמודד עם מה שקצת קשה (לסייע להן בחוברות עבודה. אני חייבת תעסוקה לידיים שלי אחרת הקשב שלי הולך ולא חוזר), מוותרת כשלא מתאים (עזרה במטבח כשכולם רעבים וצריך לתקתק). רוצה לומר - אל תחשבי שאמהות בחינוך ביתי יש להן כנפיים וכשהן לא מדברות בקול רך הן שרות. הן פשוט עושות ב16 שעות מה ששאר האמהות נדרשות לעשות ב4.
מעניין מאד מה שאת כותבת. אני חושבת שקיים הקשר רחב ומורכב (קונטקסט) בתוכו את פועלת ושמאפשר את מה שתיארת. לא ארחיב, רק אכתוב, שלצערי, רוב רובו של העולם בו אנו חיים מחולק באופן מלאכותי לשני עולמות עולם הילדים ועולם המבוגרים. כדי ילהיכנס לעולם המבוגרים (לעבוד) צריך "לאכסן" את הילדים היכןשהו….. – אין לי אשליות בקשר לכך. אין ספק שלבחור לחיות בקונטקסט בו שני ההורים משלבים בהרמוניה את שני העולמות – קרי- עושים ב-16 שעות הכל מהכל מבלי להפריד, אין ספק שזה ייחודי, אמיץ, חדור אמונה בצדקת הדרך, ומן הסתם נשען על עוד מרכיבים הקשריים -(ייתכן) תמיכה של קהילה, קרבה להורים וכו'.
רוית, הדרך שלנו היא לא הדרך הנפוצה בחנ"ב. בד"כ מדובר באמא בבית ואבא עובד, בהיקף כזה או אחר (לפעמים ההיפך. נדיר). ונכון שהמשמעות היא משכורת אחת (גם אצלנו, כי אנחנו עובדים בטור, לא במקביל) אבל זה אפשרי ברב המקרים אם בוחרים באיכות חיים על פני רמת חיים (או אם בוחרים את הסטנדרט לרמת החיים מהימים שהיה שפוי יותר, לטעמי. משהו כמו 30 שנה אחורה).
(ויש גם אמהות יחידניות שמחנכות בבית למרות שאינן נצר למשפחת שטראוס).
תודה על התגובה. ובהמשך אליה, אם כבר חנ"ב, אז כפי שאתם מיישמים אותה ( לטעמי). שכן, לדעתי הפרטית לפחות, אבא מחוץ לבית, ואמא בבית עם הילדים, מנציחה במידה מסוימת את השיטה הנוכחית. (של העולם המודרני) ולי אישית, ולרבות כמוני – בעלות צרכים רבים נוספים בתחומים נוספים מלבד אימהות וחינוך, השיטה לא יכולה להתאים. מסכימה איתך מאד, שאיכות חיים קשורה פעמים רבות באופן פרדוקסלי להורדה ברמת החיים.
לכל מי שלא מכיר את הביצוע של השיר, ומי שסתם רוצה להזכר, הוספתי אותו לפוסט, מיד לפני המילים של השיר. ביצוע מדויק.
אחח… משה בקר הזה.
השיר הזה גורם לי לחשוק בהופעה שלו כל פעם מחדש.
מעולה.