יום שני, 13 יולי, 2009, 23:01
תל אביב (חלק ב')
כל היום הזה ועוד לא קנינו שומדבר בשבילי. עכשיו זה הזמן.
לא כלכך כיף פה. יש הרבה מוכרים שהם לא נחמדים. אני תוהה אם תמיד זה היה כך או שזאת תקופה או שהם נחמדים רק למי שהם מכירים או רק למי שיש לה פרצוף של זיון פוטנציאלי.
דוהרת קדימה. אל תעשה לי פרצוף של משהו מסריח.
2 הצ'ופרים שלי לאותו היום:
מערכת של כלי אחסון מנירוסטה. 5 קופסאות עגולות עם מכסי פלסטיק. ישששש כמה רציתי כזה דבר. וחבורת פטריות מכלמיני סוגים.
אח"כ, בבית, כשאכין דוגמית פטריות מוקפצות עם (הרבה) פלפל שחור, קשת תיקח לי ותאכל ותצעק "עוד! עוד!" עד שיגיעו עוד פטריות לצלחת שלה ואני אדמע מנחת.
מהסלון של טטה לה רואים את הים. על רצפת הסלון של טטה לה מפוזרים המון דפים וצבעים ובלונים ובדים מנצנצים ושלוש ילדות ששואלות מדי עשר דקות אם כבר הגיע הזמן ללכת לים.
בסוף הגיע הזמן. יובל עוד לא חזר מענייניו ואני באומץ לב עילאי לקחתי לבדי שלוש ילדות לים.
המשאית עם המדליות בטח תקועה בפקקים באיילון.
אור בוחנת את החול לפני שמסירה כפכפים ומתמסרת ("חם!"). במשך חצי שעה אני עסוקה בסמסים ליובל ושושה ושרון והילה עם הסברים איפה אנחנו והאם ניפגש ומתי ומי יביא לנו את צעצועי הים שהשארנו בבית ואיפה המפתח ובינתיים הילדות משחקות בצעצועים של הילדים של כנרת, חופרות בורות בחול ובראש של אמא "מתי נכנסים למים?"
נראה לכן? אני לבד עם שלושתכן במים?
לאט לאט הם מטפטפים, שושה (עם צעצועי הים. מלכה 
) ויוני עם במיה שהיה פשוט חייב לקנות כי בא לו על במיה.
"איך את עושה במיה?"
"אני לא עושה במיה. אני מקבלת אותה כבר עשויה מאבא שלי"
אבא בא!!!!
אור ונטע רוקדות עם הגלים. קשת רצה וקופצת ובולעת מים מלוחים. מקיאה עלי פטריות וממשיכה לרוץ ולצרוח בהתלהבות ולבלוע מים.
בסוף בסוף לקראת שקיעה היא ומבקשת "ים של קשת". יפה לה הסגול ורוד. קצת גדול עליה.
קשת רעבה. הבאתי קופסת אוכל יחידה והיא כבר ריקה (תזכורת: תמיד לארוז המון אוכל, גם אם הולכים ל3 שעות). קשת אוכלת במיה חיה מהשקית של יוני.
אפשר הביתה?
עכשיו זה השלב שהן אמורות להגיע הביתה ולהתמוטט מעייפות.
ישר למקלחת ישר למקלחת. לא לא למלא את הבית בחול. למקלחת!!!
אז עכשיו הן מתעלפות?
(סתם מיתוס).
למחרת בבוקר, כשפקחתי עיניים בעשר, מצאתי עטיפות של כלמיני חטיפים שמתחזים לאוכל מפוזרות במטבח. פריכיות, קרקרים, כאלה. בקצה החדר נטע גירדה בכפית את התחתית של קופסת "השחר".
אוקי, אני רואה שארוחת בוקר כבר היתה כאן והיא לא היתה של מסבחה.
אני חושבת שהעובדה שלקח לנו שעתיים של עבודה נמרצת משותפת להחזיר את דירת הטטה לה למצבה הקודם אחרי שהות של יום ורבע מסבירה במשהו את רמת הבלגן והג'יפה בה אנחנו חיים בשגרה.
זה לא כושר הסידור-ניקוי שלנו שבעייתי. זה קצב היצור שלהן שהוא גבוה מדי. והן משכללות את היכולות שלהן מיום ליום.
עוד יום של אוכל רע (מתקשה להבין למה. בכל מקרה, אם כבר בורקס, למה דווקא ליאון? לא עדיף אחד טוב?), פקקים פקקים פקקים דרך ערפל של טשטוש (אומרים שבקווס יש ממש מעט אלכוהול. אז אומרים). עד שהגענו הביתה כבר היה שעה לשקיעה.
ישבנו בחצר.
אתה שומע את זה?
נעים, הא?
