המסע ליפן והלאה

כשעשיתי את הצעד מעל המרווח גיליתי שהכובע שלי לא על הראש. רגע קודם כשקנינו כרטיסים ושאלנו את הקופאית "מתי יש רכבת?" ("עכשיו") הוא עוד היה שם.
אני לא חוזרת לחפש את הכובע ולאבד את הרכבת, כפרה הכובע, מישהו אחר יהנה ממנו (כובע שווה) אבל מה יהיה על הראש שלי?
כל הדרך לתל אביב, מול נוף מתחלף של חצרות אחוריות של ערים דהויות טרחנתי לה על הכובע שאני חייבת לקנות דבר ראשון כשנגיע, כשאני עושה הפוגות קלות מעת לעת כדי להיזכר שהנקתי לאחרונה אתמול בלילה ומה יהיה עכשיו יומיים ואיפה אני אמצא בתלאביב תינוק שישחרר לי קצת.
איזה כיף לך שהזמנת אותי לחופשה מושתפת, הא? מה היית עושה בלי הקיטורים שלי? שומעת רזי ברקאי?

---

בטיפוס במעלה המדרגות של תחנת רכבת השלום התרגשתי בפעם האחרונה מהיעדר זנב, מהאפשרות לעלות את המדרגות בזריזות. זה היה בחזקת נס בשבילי אבל כנראה שלטוב מתרגלים מהר.

בינתיים, עד שהצלע השלישית תגיע טיילנו בשינקין ואני הרגשתי כמגפי רפתנים בנהר של סטילטו.
אלה לא הבגדים, זה משהו ביציבה, כנראה. בתור אחת שגם כחיילת (בהופעה שלוכית תקנית) היו שואלים אותה תמיד "מאיה קיבוץ את?" אני רגילה שהזרוּת כתובה לי על המצב אבל במקרה הזה נוספה לכך גם התרגשות שהיתה גלויה מאוד.
(אחר כך תאמר לי דודי שככה זה, כשמגיעים לתלאביב אחרי הרבה זמן שלא, חוזרים להיות בני 16).

---

אחרי שמצאנו את חנות הכובעים עומדת על תלה בתחילת הרחוב (זכרתי אותה יותר גדולה אבל אולי לא היא התכווצה אלא אני התרחבתי) והצטיידנו בכובעים, הפסקתי לחתור קדימה והרמתי לראשונה את העיניים. היה שם שלט של בורקס טורקי.

השבעתי את האיש עם המבטא (לא זיהיתי. אני מנחשת שטורקי…) שיתן לי בורקס שלא יבאס אותי והתישבנו לאכול.
מה קורה עם תות? איפה היא?

תות חנתה לפני כחצי שעה בחניון רידינג ומאז היא מדווחת לנו בטלפון על הרחובות אותם היא פוגשת בחיפושיה אחר הדרך אלינו. משהו כזה. אננס לקחה על עצמה את מלאכת ההכוונה ומדי כמה דקות אני שומעת אותה לידי: "איפה את? יופי אז תמשיכי ותעלי על קו 5 " . אין קו 5, זה פיקציה.
כשאנחנו כבר באמצע המלבי-אורז (אלואים! איזה מעדן!) אני עונה לטלפון.

"תות, איפה את?"
"אני בתל אביב. איזה קטע!?!"

מסתבר שהיא כבר תפרה איזה 10 ק"מ ברגל ונסעה קצת באוטובוס ועכשיו היא מוכנה ומזומנה להצטרף אלינו למלאבי השני (זה עם הסירופ הזרחני).
הודינו לאיש הבורקס (היה משו משו), הלכנו להצטייד בכובע שלישי עבור תות (גם נגד שמש וגם בעד למצוא אותה כשתלך שוב לאיבוד. אפאחד לא הולך עם כובע) ויצאנו לכבוש את תל אביב.

---

"כשהייתי צעירה הייתי מסתובבת פה ואומרת לעצמי שכשאהיה גדולה אוכל לקנות פה כלמיני דברים יפים. עכשיו אני גדולה ואין לי מקום בבית" (תות, ליד עוד דוכן עם דברים מאממים שלא נקנה).

הסתובבנו במדרחוב, ליטפנו חפצים יפים והערכנו כמה זמן הם ישרדו בבית שלנו (מריונטה – יומיים, חיות זכוכית קטנות – דקותיים. לא, פחות…).
בצומת הרחובות נחלת בנימין והרחוב ההוא שחוצה אותו וגם בו יש דוכנים (אני אוהבת רחובות מקבילים וניצבים. מנהטן סטייל (לא הייתי במנהטן אבל יש על שמה מטריקה) אבל בתל אביב נראה כאילו העיר יושבת על כדור) יש דוכן של פאזלים מעץ (שנתיים בכיף, אבל החלקים, לעולם לא יהיו כולם מצויים באותו החדר) ואם פונים שמאלה באותו הרחוב (לכיוון אלנבי) אז מעט אחרי החיות מהזכוכית יש את מוכרת הפאוצ'ים היפהפיים.
יש אצלה קטע של התאמה אישית: אחרי שאת גומרת להתלבט בין כל התיקים את מתבקשת לבחור את הכפתורים לסגירה ואחרי מדידה של מותניך היא תופרת אותם במקום המתאים.

עד שהיא תתפור לפי מידותיה הטובות של תות, שאלנו אותה מאיפה החולצה היפה שלה והיא שלחה אותנו לסטוצי. אלנבי, כמה חנויות שמאלה משם.
ובכן, בסטוצי אכן יש חולצות כאלה, צבעוניות מרהיבות וזולות אבל הן מתאימות לבעלות מותן דקיקה כמו מוכרת התיקים. אז המשכנו לשוטט בתוך החנות, אולי יהיה שם גם משהו במידות של נשים.
תחת השלט "מידות גדולות" היו תלויות חולצות טריקו בצבעים שפעם לא הייתי חושבת ללבוש אבל כבר הייתי כמה שעות בתלאביב וקצת התייבשתי והיו עליהן הדפסות מגניבות אז לקחתי כמה והלכתי למדוד.
אני לא חושבת שאני בחורה קטנה אבל השלט "מידות גדולות" לא היה במקום. אולי היה מתאים יותר לכתוב שם R3.

בדרך לשם עוד הספקנו להגיע לחנות ממש נידחת, בחצר אחורית, מאחורי שיח עגבניה (בשלה, אבל לא אוכלים אותה).
בתוך החנות יושבת מאי ותופרת בגדים שהיא מגדירה "לאמהות וילדות" אבל לא היה שם שומדבר שאננס או אני יכולנו ללבוש. כבר למדתי שמעצבות תופרות בהתאם למידתן ומאי עצמה לובשת בגדי ילדים.
הבגדים שם התאימו בול לנסיכות עם טעם פרוע והיה ממש קשה להיפרד מהם.

---

גמרנו עם נחלת בנימין. חנות העודפים של יעל אורגד זה ממש פה קרוב (עוד מעט עוברת דרומה).
היא מעצבת שמאוד חביבה עלי (זה יכול להישמע כאילו אני מכירה מלאן מעצבים אבל האמת היא שאני מכירה אחת וחצי וזוגות המכנסיים מתוצרתה שקניתי בעבר באו לי טוב והלכו רק כשנטחנו לאבק ואמא שלי עזבה את האיומים ועברה לשוחד. אז כנראה שיש בה משהו). המכנסיים שלה גם מגיעים בצבעים מאגניבים. הנה החנות.
מה זה?
איפה הצבעים?
הצבעים בחנות הרגילה. במחיר מלא.

אמנם מדובר בחנות עודפים אבל אין פה צורך לפשפש בערימות. הכל מסודר בצורה נגישה לפי מידות, תענוג.
קיבלנו את המחסן בתור תא מדידה קבוצתי מה שסיפק לנו עוד חווית-גיל-16 (שמעולם לא חוויתי בגיל 16).
אם ללכת לקנות בגדים אז עם אננס. אפילו לא צריך להסתכל במראה. גם מביאה בגדים שווים וגם נותנת חוות דעת מקיפה. לא הייתי יכולה לעשות את הבחירות בלעדיה, ולא רק בגלל שאני לא יכולה לראות אותי מאחור.

לקחתי 3 זוגות מכנסיים שאני חושבת שקוראים להם 3/4 או 7/8. פעם קראתי להם "מכנסיים שמצד אחד מחממים את כל הרגל ומצד שני מחייבים להוריד שערות" ולא החזקתי בכאלה אבל היום אני גם מכירה בערכה של שמינית (רבע?) האוורור וגם לא חושבת שצריך להוריד שערות. 3 זוגות ב500 ש', מהם אחד כלכך ורוד ומקושקש שהבנות שלי בטח יתעלפו עליו.

---

עדיף להגיע לקפה בירנבאום לפני שתיים וחצי כי הבופה מצטמצם ככל שעובר הזמן. אבל בכל מקרה שווה שווה להגיע לשם.
זה מקום טעים באותה מידה שהזוי, יש בו אוכל שלא כולל חיות, יש לו תעודת כשרות (אבל הוא לא "כשר חלבי" במובן הרגיל. יש בו ממש אוכל! משובח!)
ואחרי שאת מתרווחת ונאנחת בהנאה ובהקלה (אויש הרגליים, אחחחח הלשון) את מגלה שהמלצרית היא אולי דקת גו וצעירה למראה (בת 23. שאלתי) אבל אינה מעוררת את תחושת האי-נוחות שבנות מינה חשופות הפופיק נוטות לעורר אלא נוהגת כסבתא טובת לב ואפילו מוכנה להגיש קינוח למרות שלא גמרת מהצלחת. א-מחייה.

---

אחרי כמה שעות התאוששות בדירה המדוגמת של טטה לה יצאנו לטיילת בשביל לגלות 3 דברים:
1. זה לגמרי אמיתי. גם בסתם יום של חול יש שם תחושה של חופש גדול.
2. קשה להשיג שם באזור אוכל כשר חלבי.
3. יותר מזה קשה להשיג אקמול.

יש את הכשרות החלופית הזאת שאפשר למצוא הרבה במסעדות בטיילת – "כשר לא שומר שבת" זה סבבה למי שמוטרד רק מעניין חומרי הגלם אבל לא עוזר למי שחשוב לו בימות החול לא לאכול אוכל שההכנות שלו היו בשבת.

בסוף מצאנו פתרון בקניית מוצרים באיזו מכולת.
בינתיים ניגשתי למוכר במכולת, עשיתי פרצוף אחוקי אך מצוקתי וסיפרתי לו שאנחנו לא מוצאות אקמול ואולי הוא יודע איפה אפשר להשיג.
הוא הינהן ואמר שיכול להיות שיש בקיוסק בפינה.

"תגידי ששלמה מהסופר שלך אותך"
"למה אני צריכה להגיד את זה? או שיש לו או שאין. לא?"
"אה… יכול להיות שהוא מפחד. תגידי לו…"

ואז הבנתי שכל הענין הזה עם האקמולים הוא לא חוקי. זאת לא תרופת מרשם אבל עדיין תרופה.
ניגשתי לקיוסק הפינתי, חיכיתי שהאזור יתפנה ובקול נמוך ביקשתי אקמול וגם אמרתי את הסיסמה.
בלי מילה שלף לי המוכר אקמולים בודדים, גזורים מתוך חפיסה סטנדרטית ומכר לי אותם במחיר של חגיגת.
מיהרתי כדי להעביר את הסחורה החמה שבינתיים חרכה לי חור בכיס ליעדה כשאני מרגישה שכל משטרת תלאביב דולקת אחרי.
(האמת היא שנקרעתי מצחוק מהסיטואציה).

---

בלילה עזבה אותנו תות וחזרה ליונקת שלה. אננס ואני היינו אמורות המשיך לעוד יום של חריש עמוק (או לפחות הצגה יומית בדיזינגוף סנטר. זה נראה לי ממש חתרני) אבל בבוקר התעוררתי עם עוויתות בטן אז חתכנו הביתה.
על הדרך הביתה אין לי הרבה מה להגיד חוץ מכו@$%$שלהנהג הזה. לא יודעת למה בפעמים הנדירות שאני כבר נוסעת באוטובוס אגד אני נופלת על המתאבדים האלה שמנסים לנשק טוסיקים של משאיות במהירות 140 קמ"ש ומעבירים את הרגל מהגז לברקס ברגע שהאף שלהם מגיע לתחנת העצירה. אולי פעם אני אקיא על אחד כזה כדי שיבין.

אבל לא נורא. חצי יום אחרי שירדתי מהאוטובוס הצלחתי שוב ללכת על הרגליים שלי.

הבאתי לאהובַי מתנות מהעיר הגדולה – חבילת נורי לכל ילדה ובקבוק רוטב צדפות לאבאשלהן. טוב, לעצמי…

---

תזכורות:

בורקס טורקי אורגינל – שוק הכרמל 39 (בכניסה למעלה מצד ימין). 03.5176980
עינת – כיסים, תיקים, פאוצ'ים יחודיים, עבודות יד. 054.2477713
MAY – בגדים סוכריה לילדות ולנשים קטנות. רמב"ם 22 בחצר. 077.5355681, 050.5491304
קפה בירנבאום – נחלת בנימין 31 (טיפהלה אחרי סוף המדרחוב, מצד שמאל). 03.5600066. א-ו 6-16