יום שני, 29 יוני, 2009, 19:37
יומולדת לפרח
בדרך אור אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר הזה. כי ילמדו אותה שם דברים שהיא כבר יודעת. אמרתי לה שאנחנו הולכות ליומולדת ולא מלמדים דברים ביומולדת.
אפשר להגיד שהרעלתי אותן מהבית. (בפרפראזה על דבריו של נשיא אמריקאי כלשהו – אם אני לא יכולה לטפטף את דעותי הצודקות למוחותיהן של בנותי הרכות, בשביל מה אני אמא?).
את הילדה הזאת אנחנו אוהבות וכאן היא חוגגת. אז אנחנו כאן, בשמחה.
איחרנו. כשהגענו הילדים בירכו אותה בסבב. אני אוהבת ברכות של ילדים.
התחושה שלי היתה שהם מדברים כאילו עומדים למבחן. כל העת קיבלו הערות על גובה הקול ורהיטות הדיבור. קיוויתי מאוד שלא יבקשו ממני לברך, הרגשתי נכשלת מראש.
לפעמים היתה תגובה של שביעות רצון ברורה מצד המבוגרים (צחקוק או תרועה). בתגובה הדובר המשיך ופיתח את הכיוון שגרם לתגובה אבל היא לא שנתה.
הרב חזרו על דברי קודמיהם. הרגשתי כאילו הם לא חיפשו בפנים אלא בחוץ וזה מה שמצאו.
30 ילדים, בערך.
יש שם מורה וסוג של סייעת.
הילדים בתודעת מלחמה. הסייעת בתודעת לול.
אני חושבת שהיא לא כלכך מפותחת. לא באה אליה בטענות, אני חושבת שאם היו שמים אותי בכיתה לפני 15 שנים (המממ. שמו. בתור מורה…) אז גם אני לא הייתי מודעת למשמעות שיש לאמירה שהיא מין לעג כמו בין שני ילדים שאומרים גיחי גיחי. אבל זה הגיע מצד המבוגרת האחראית.
בגיל היא צעירה ממני בשנים ספורות, מבחינת התודעה היא לא כאן בכלל. מותר להיות לא מפותח אבל למה על גב הילדים האלה?
היא הסייעת, יש לה לול והיא מנסה לשמור את התרנגולות בשקט.
(יובל אמר לי שאי אפשר לשמור תרנגולות בשקט)
הילדים מצידם נלחמים.
נלחמים בשיעמום
נלחמים על תשומת הלב של המבוגרים הבודדים שיש בשטח.
עכשיו יצירה.
הדוגמא מוצגת וחומרי היצירה מחולקים לילדים. הילדים יוצרים.
מהתבוננות ביוצרים אפשר לראות את הטיפוסים השונים ואיך הם מתמודדים עם הדבר הזה שנקרא "5 שעות במחלקה הסגורה".
יש את אלה השקועים בעולמם. יוצרים בשביל עצמם.
ממש מעטים.
יש את אלה המבקשים לרצות. גומרים הכי מהר שאפשר ורצים לדווח "גמרתי"
יש את המסיימים או לא, מאבדים ענין ומתחילים לחפש מסביב מה לעשות (בשלב הזה הרגשתי שגם אני עוד רגע מתחילה לזרוק דברים או להביא כאפות. שרק מישהו יוציא אותי מפה).
יש את המבקשים אישורים:
ילד: "הנה סיימתי. איך יצא?"
מורה: "ממ… קצת ריק פה…" (לוקחת עוד ענף ותוקעת באמצע) "או! עכשיו זה יפה"
(רק לי התמונה נראית ממש ממש wrong?)
חשבתי שלא היו לי טראומות מבית ספר.
הייתי מה שנקרא תלמידה טובה (באותו בית ספר החלוקה היתה ל"חרוצים" ו"עצלנים". אני הייתי מהחרוצים). המורות אהבו אותי והתיחסו אלי בכבוד יחסי (כבר אז זה היה בולט שיש כאלה שלא מקבלים יחס מכבד מהמורה. בהתאמה די ברורה למידת העצלנות שלהם).
ציונים טובים,
חרדה גדולה לפני יום הורים מה יגידו עלי,
סטנדרטי.
ישבתי לי שם בכיתה והרגשתי איך תחושות מהעבר שלא ידעתי עליהן מציפות אותי.
הרגשתי תחושת שיעמום נוראי, תחושת כלא, תחושה שאין לי לאן ללכת, שאין ענין, שאני תקועה ורוצה להיות במקום אחר.
ישבתי בין כל הילדים המחכים עשר דקות של "ששששששששקט" ל10 שניות התהילה שלהם מול הלוח במשחק יומולדת. נטע פחדה שיקראו לה ללוח. ישבה עלי וחיבקה אותי חזק. מזל, ממש ממש הזדקקתי לחיבוק.
חשבתי על הילדים האלה, המתוקים, המביאים כאפות, המתחנפים למורה, הנעלמים,
30 ילדים עם שני אנשי צוות שאין להם צ'אנס לקבל את תשומת הלב שהם ראויים לקבל בגיל 8. שיראו אותם, שהמבט ישאר עליהן למשך יותר מכמה שניות, שיתיחסו אליהם כי הם הם ולא כי הם עשו משהו "הכי" מאיזשהו סוג.
תקועים שם כמה שעות ביום במקום לעשות מה שהגוף והלב שלהם מבקש לעשות.
ריחמתי עליהם וריחמתי עלי בגילם.
רציתי לקחת את הילד ההוא המכפכף וללכת משם. אבל הוא תקוע שם מסכן, אני כבר בת 34, תודה לאל. אדון לעצמי.
ביקשתי מהילדות שנלך.
סירבו.
חיכיתי לחלוקת העוגה. ביקשתי שוב. סירבו.
החלטתי לירות בתותח הכבד כי אחרת זה היה נגמר בבכי ולא היה מי שינהג הביתה אז הבטחתי להן שוקולד. תוך שלוש דקות היינו בחוץ ואני נשמתי לרווחה.
זה מפעל קטן לילדים פגועים.
כמה שעות אחרי, בבית, חשבתי שסיימתי לפרוק את התרגשותי בסיפורים ליובל ובהודיה על מזלי הטוב (אני ילדה גדולה. לא חייבת לעשות דברים כאלה יותר).
(אויש, עכשיו אני נזכרת בפעם ההיא שאיזה צעיר נמוך מצח כפה עלי מיני נקיונות לא נגמרים בתורנות מטבח בטירונות ואיזה בכי משתנק פרץ ממני ברגע שעברה שם מ"כית מוכרת. זה הרגע שיחזור אלי כדוגמא ראשונית בכל האירועים בהמשך חיי שיביאו איתם תחושה של כלא, אין מוצא, חוסר אונים, חוסר שליטה. הרגע הבנתי שזה היה שם עוד הרבה קודם. פחות ממוקד, יותר ממושך)
ואז הן באו אלי ואמרו שהן משחקות בבית ספר ושאני נדרשת להן בתפקיד המורה.
" אוהההההההה.
מה מורה עכשיו?"
סיימתי עניני כשאור בודקת מדי 4 דקות כמה זמן עוד נשאר עד שאני באה והלכתי למטבח להכין להן כלמיני שנדרשו כי היו רעבות.
אמרתי להן שאני תיכף אהיה מורה ושהשיעור הוא שיעור "כלכלת בית" (יש לי כמה הכנות לארוחת הערב).
"מה פתאום במטבח? אנחנו רוצות שיעור בחדר. אוף, עם אבא זה יותר כיף!"
"יופי, לכו לאבא. טוב נו, אני אבוא לחדר"
בחדר, אחת על שלוש, עזרתי להן לפי בקשתן בחוברות העבודה שלהן. אחת על שלוש היה קצת מעט מדי, היו מחאות אבל בסוף הסתדרנו.
אחרי 20 דק' הרגשתי שדי. כמה אפשר.
"פררררר
הפסקה
זהו!"
"אבל רגע אני רוצה לגמור פה עוד שני עמודים"
"את תעשי מה שאת רוצה. הצלצול הוא בשבילי. אני סיימתי"
"טוב בסדר אבל עד מתי ההפסקה?"
"עד מחר בבוקר"
