המסע ליפן והלאה

לא יודעת מאיפה יש לילדות את הסבלנות לראות את הסרט כמעט במלואו (שעתיים וחצי!) פעם ביום-יומיים (אם המחשב היה פנוי בטח היו רואות יותר). לפעמים אפילו קשת יושבת לראות איתן. וכשהן לא רואות הן רוקדות את הפסקול.

אין ספק, מדובר ביצירת מופת. השירים עצמם עשויים היטב, העיבודים מעולים, התזמורת מלאה, בלי חיפופים. ממש מרגישים תמורה מלאה בכל ביס.
וג'ולי אנדרוז… היא פשוט כזאת מאממת שלא להאמין שהיא אנגליה (יש לי כבוד לאנגלים, יש להם מבטא שפתים ישקו ואוזניים ירטטו אבל הנשים שלהן דומות לספוגיות). היא ממש עושה חשק להתכרבל בחיקה ולקבל ליטוף עם שיר. שתבוא להיות האומנת פה, לא של הילדות, שלי.

---

עכשיו יש לנו את הפסקול באוטו וקשת כבר יודעת לבקש "דו-רה-מי" וגם "עולה!", שומעים בפול ווליום, שרים יחד בהתלהבות, מקפיצים אחורה כשהשיר נגמר, נטע רוקדת את כל הריקודים אפילו שהיא קשורה בכסא והדרך עפה.

תל אביב מקדמת את פנינו בכבישים ריקים ובחניה פנויה.
מברכים על מזלנו הטוב, אוספים מטעננו, מעמיסים בנותינו והולכים לדירה השווה של השושנית. וכל הדרך צבועה בריחות שונים המשתלבים זה בזה: קקי כלבים טרי, קקי כלבים ותיק, שתן חתולים ובתפרים – דיזל.

---

התחנה הבאה היא דירת הטטה-לה. קירות לבנים, ספת עור לבנה ושולחנות מרובי פינות מזכוכית. חסרים רק פסלוני חרסינה בשביל להשלים את התמונה. דירה מהממת ואני בלחץ. רודפת אחרי הבנות שלא יניחו דברים כבדים על השולחן. שלא ילכלכו את הספה. א-לו-אים, יש לקשת עט ביד. עבור הספה שתחתיה זה כלי נשק קר.
כשאני לא רודפת אחריהן הן רודפות אחרי ואחרי האורחת שלי מחדר לחדר כשהן שמחות ומלאות אנרגיה כאילו לא עבר עליהן יום ארוך אחרי לילה קצר. סססאמק, נראה לי שהן נטענות סולארית.
הבית מעוצב נהדר במינימליזם והקירות מודים על כך בהדהוד מתעצם. השמחה שלהן עושה צלצולים באוזניים שלי. יובל לא נמצא ואין חצר לשלוח אותן אליה.
אוההההה.

---

או שאולי אני מטעינה אותן?
מיד כשיובל מגיע אני נמלטת לאמבטיה והוא נשאר עם שלוש ילדות שמחות שנופלות אחת אחת כמו דומינו ונרדמות.

2 בבוקר, אני סופסוף במיטה, לשמאלי הקצ'קר הנוחר ומעבר לקיר, כ4 ס"מ מהאוזן שלי – מכוניות גדולות, מכוניות קטנות, ואופנועים.
איך שאנחנו משתנים.
פעם, מזמן, כשגרתי על ציר תנועה מרכזי, לא שמעתי את כל אלה. הם היו רקע, כמו גם שאר הנוף והתנועה.
אני יכולה לנקות את הרעשים האלה, להקטין את העומס על העיניים והאוזניים שלי.
זה מאוד מעניין כל התלאביב הזאת. הפרצופים וחלונות הראווה והריחות שמשתנים מדי כמה מטרים, רוכבים על הפיח. אבל אם אמשיך ככה לא אוכל להתקדם.

---

למחרת אני מתעוררת עם הפילטר מותקן (כנראה שגם אני דורשת אתחול). הדרך לשוק היא כתמים צהובים וזמזום חרישי.

כבר שכחתי מה זה להסתובב עם תינוקת מהממת במקום חדש.
הקצ'קר מפזרת חיוכים והם משתקפים אלי בחזרה מהסביבה. היא מרוצה. אני מרוצה.

---

כשהייתי ילדה סבתא אסתר היתה לוקחת אותי לפעמים לשוק הכרמל. זה לא היה תענוג גדול.
זאת רודפת עלה ורד אחרי עגבניה שווה וזאת עם מצח בגובה החגורות רואה המון המון רגליים.
למזלי קצ' היתה במצב רוח טיולי טוב, עשתה עיניים לכולם ובסוף נרדמה, משאירה אותי לצוד תפוחים בקצב שלי.

---

בינתיים הילדות מטופלות היטב, עם לןלן והשושנית על שפת הים. אני חופשיה ליהנות מהמבחר. בריצה (קשת בעגלה באקסטזה) לבית תאילנדי. בסוף זה תמיד בית תאילנדי. תמיד טעים, תמיד השותפים לארוחה שהם מבני המקום לא שמעו על המסעדה בחיים. ממש מוזר.

אם הולכים לשם בערב אז כדאי לאכול כמה ראשונות. לא מצליחה להיזכר במנה שהיא פחות ממעולה. סלט פפאיה לא בתפריט העסקית (למי שבא בערב – חובה), האגרולס עילוי אבל הלכתי על לאב מו/גאי (נראה לי שקיבלתי את המו ). ווי ווי, לא ידעתי שפירורי בשר יכולים להיות טעימים כלכך.

העיקריות מבוססות על אורז או אטריות. זה קונספט ידוע של העמסת פחמימות שתכליתו להשביע בזול. אני לא פראיירית. לא אוכלת את האורז, חבל לי על המקום בבטן (חוצמזה, אם אוכל את האורז, במה תרפד קשת את הרצפה?) מתמקדת בתבשיל ליד שעושה לי ריגושים. כמה נדיב ככה טעים. אני חושבת שזאת המנה האולטימטיבית לחובבי פירות ים (מספר 203 בתפריט).

---

בדרך חזרה (קשת רוצה שאאעשה עם העגלה פעלולים של ספורט אתגרי. לו יכלה היתה צועקת "יותר מהר! יותר מהר!" אבל מבחינתי הקטעים בהם המדרכה חסומה וצריך לרדת לכביש זה אתגר מלחיץ מספיק) אני מסתכלת על האנשים האחרים ומסווגת אותם למקומיים ותיירים. זה ממש בולט. הבגדים, היציבה, הנמרצות, המיקוד והביטחון שבמבט. ההבדלים צועקים.
עוד אני רואה שנדיר למצוא אנשים החובשים כובע (אבל זו תופעה כלל ארצית).

---

לפני שיצאנו הביתה החלטתי למצות עוד קצת את יתרונות העיר ועשיתי כמה טלפונים. אחר כך יצאנו לסיבוב בעיר לצוד את ארוחת הערב.
ב"בית תאילנדי" (מכירים? בוגרשוב פינת בן יהודה. 100 פעמים עברתם שם ולא שמתם לב) הזמנתי ליובל את המנה ההיא מהצהרים. רוצה שגם הוא יאכל. רוצה לפגוש אותה שוב.
את "גו נודלס" אני מכירה מהמקרר של שושה. בחזית הפלאייר שלם יש תמונה כמעט פרונוגרפית של פרש רול. הייתי חייבת לבדוק את הפרש רול הזה (ועל הדרך אגרול משני סוגים ואת הטופו וכמובן – שניצוללים ושליצוננים לילדות).
אחרי שמסע הציד הסתיים יצאנו לדרך כשהבנות מכרסמות מאחור ואני מאכילה את השכבה הבוגרת.

---

לא היו לי ציפיות גבוהות מ"גו נודלס". זאת פאסטפודיה. בגלל זה התחלתי איתם.
האגרולס היו נחמדים (במיוחד הפרש רול) אבל לא סתם שמרתי את אלה מ"בית תאילנדי" לסוף. הם פשוט מליגה אחרת (פתאום הראשונים נטעמו תפלים ונוטפי שומן).

---

עכשיו הגענו לשיא הערב. אני מבקשת מיובל להתחלף ושולפת את המנה ההיא המרגשת. "אבל חכה ואל תתחיל עד שאשב" אני לא רוצה לפספס את האנחות.
הוא לא נאנח וגם לא מודה לי 8 פעמים. בחור מוזר.
אני מריחה, נזכרת, מתרגשת ומבקשת שיאכיל אותי קצת. "עם רוטב. איזה רוטב מעולה, הא?"
חמוד יובלי. מחזיק את הקופסא מתחת לסנטר שלי כדי שלא אתלכלך מטפטופים.
מהמם.
חבל שהוא לא מחזיק את הקופסא כמו שצריך.

---

פחות אכפת לי על המכנסיים שלי (שהם אוסף של כתמים במקור) ואת כל השרצים הוא מצליח לכנס בחזרה לקופסא כמעט בלי להסתיר לי את הדרך.
זה הרוטב.
הרוטב שעכשיו ספוג לי טוב טוב בבגדים שחבל לי עליו.
אני מנסה למצוץ את החולצה אבל החגורה מפריעה.
כמה מצער.

לפחות דבר אחד טוב יצא מזה. הריח של המנה נשאר איתי עד שהגענו הביתה.

---

הנה עוד דו-רה-מי (ותודה רבה לזאת שהכירה לי את הסרטון שאת שמה אני לא יודעת)