המסע ליפן והלאה

8 תגובות

• מאת עינבל:

  11 בינואר 2009 בשעה 22:32

  חכמה הקשת הזותי. מה שלום החולה?

  להגיב
  • מאת נעמה:

    11 בינואר 2009 בשעה 23:55

    תודה

    החולה די הבריאה. אני מקווה.

    להגיב
• מאת סוניה האדומה:

  12 בינואר 2009 בשעה 7:21

  אני יודעת שזה לא קשור (למרות שתמיד מחמם את הלב לקרוא על חכמתן ויפיין של בנותייך המאממות), אבל לפני כמה ימים קראתי את מה שכתבת על "אמא מבעסת" והתיאור של דורות על דורות של אמהות שטופחות לך על הכתף כדי להמשיך את השרשרת פשוט קרע אותי לגזרים מרוב צחוק (האמת איך אומרים? עין אחת צוחקת…). נשיקות וחיבוקים וגעגועים

  להגיב
  • מאת נעמה:

    14 בינואר 2009 בשעה 0:27

    בדיוק חשבתי עליך. געגועים בחזרה.

    להגיב
• מאת עדי:

  12 בינואר 2009 בשעה 8:24

  בדיוק מה שסוניה כתבה

  כזה כיף, הבלוג שלך.

  להגיב
  • מאת נעמה:

    14 בינואר 2009 בשעה 0:28

    תודה

    להגיב
• מאת שרה:

  13 בינואר 2009 בשעה 7:04

  פייייי…. אין דבר כזה. הדס התחילה לגרוב לבד גרביים בגיל 5, וגם זה לאחר תחנונים מרובים.

  עכשיו אני מבינה איך את מצליחה לכתוב כל יום. תודה, קשת…

  להגיב
  • מאת נעמה:

    14 בינואר 2009 בשעה 0:29

    כבר הבנתי שבנות מגלות משיכה גדולה לנעלים בגיל ינקות (לפחות הילדות שלי. אחת אחת). גרביים זה פיתוח מקורי של הקשתיאל. היא גורבת את הגרביים של כוווולם (ואז יוצאת לטייל בבוץ).

    והאפשרות שלי לכתוב היא לא בגלל שהיא גורבת, היא למרות

    להגיב